14/05/2007
עוד פעם יום-הולדת.
שנה שלמה הייתי בן 65, וכעת מסיים שנת גיל זו וממשיך הלאה. בעבר הרחוק ראיתי בגיל זה ככניסה ל"זיקנה", גיל שבו אוכל להביט אחורה על איך הגשמתי כל חלומותיי וקדימה על איך אוכל להתבסם באותה הגשמה וליהנות מתוצאות החלומות. והיום.....היום גיל 66 נראה לי עדיין "צעיר פּלוּס כמה שנים", אך הרבה מחלומותיי התמוססו במציאות השנים, ואני לעיתים רבות נהנה מהאפשרות שהגיל מקנה לי להשמיעה זעקות של אכזבה וביקורת על אותה מציאות.
האמת. מצבי טוב. אני עדיין נשוי ומסור לאותה חַבֵרָה אחת שהסכימה לסבול אותי מאז החתונה לפני 45 שנה. אני נהנה מהילדים שלנו, גאה בהם כבני אדם, אוהב את כל הכלות שלנו, ומשוגע על כל הנכדים ונכדות. אינני דואג מיכולתי לגמור את החודש ולשלם את חשבון החשמל. נכון להיום, אנחנו בסדר. אם לא יוצאים כל שנה לביקור קצר בטורקיה או קפריסין, הדבר קשור יותר לאופי החסכוני (ואולי קמצני) שלי מאשר לחשבון שלנו. וגם מצב הבריאות די סביר. אני ואיריס מרגישים את ההבדל של השנים, אך סך הכל, ולמרות החריקות המתווספות, נותרנו עד הלום די שלמים בגוף ונפש. ויש לנו גם הרחבה מצומצמת של חוג משפחתי חזק ונאמן עם קרובי משפחה שהם באמת קרובים. ויש לנו גם חברים. חברים טובים ואהובים. חברים שמוכנים לסבול את השיגעונות שלי (לפעמים בזכותה של איריס) ואני את שלהם, ונשארים חברים ונאמנים.
ואם כך, החיים הם טובים. ויש סיפוק.....מחוג המשפחתי.......מחוג החברים......מחוסר דאגה מתמדת לפרנסה....וגם מחידוד האבחנה לאורך השנים לגבי מה הם הדברים החשובים באמת.
ויחד עם זאת יש גם אכזבות גדולות.....וחוסר סיפוק המנקר לפעמים אֶל עומקי הבטן ומתיר את הנשמה בחוסר מנוח. ולפעמים כאשר אני מוצא את עצמי חסר סבלנות או כועס על דְבר-מה לא כל כך חשוב או על מישהו שזוכה לצערו להתווכח איתי................אני בודק את עצמי לאחר מכן ומוצא שהמקור להתנהגותי היה במצב רוח קודר שנכנס בי קודם לכן עקב מחשבות על דברים שבכלל לא נוגעים לאדם או לדבר שנפגע מהכעס ומחוסר הסבלנות שהפגנתי.
יש חוסר סיפוק לצד הסיפוק. יש אכזבות גדולות ליד חיים טובים. חלומות שפעם נראו כמציאות, נאבדו בערפל הזמן. ואֵלו נהיו לי למקור גועש של אי-שקט.
גדלתי על התייחסות מובֶנֶת מאליו למספר רבדים של מציאות ומציאות לעתיד. ראיתי ביהדות ציביליזציה מלאה עם שורשים ליצירת מופת המסדירה את היחס בין האדם לסביבתו ולבלתי נודע. ראיתי בהקמת מדינת ישראל את הבית אשר ייתן דרור לתחייה מחודשת של היהדות ויתפתח גם הוא ליצירת מופת של "אור לגויים" ודוגמה מוחשית נאורה של התנהגות האדם לסביבתו וזולתו. וראיתי בקיבוץ ובחייו היום-יומיים את הגרעין המוביל להגשמת ה"אור לגויים" של המדינה על בסיס ערכים כלל-אנושיים המוקנים לנו על ידי נביאי ישראל ולא ע"י מרקס ואנגל.
שנים רבות "ידעתי" שאכן זה הכיוון אליו המציאות צועדת. הייתי צעיר ולא היו ספקות. לא רק אני. גם אחרים. אמנם, היו בקיעים באופק. גם ראינו חלק מהם. אך לא הערכנו אותם ברצינות, כי הכיוון העיקרי היה ברור וידענו שבהמשך הכל יסתדר על פי התמונה שציירנו.
טעיתי. התמונה שציירנו הייתה חלום אשר פה ושם הצליח להתמודד עם שולי המציאות, אך אף פעם לא התמזג עם המציאות.
היהדות המתחדשת במדינה אימצה תכני דת אשר ברובם פונים לכיוונים פונדמנטליסטים השוללים גישה פתוחה ופלורליסטית להתקשרות עם שורשי הציביליזציה של עם ישראל. מתוך זאת, הדת שלנו בישראל גם אימץ ברובו כיוונים פוליטיים אשר אינם יכולים להוות "אור לגויים"; כיוונים פוליטיים המקדמים חוסר סובלנות, הפליה וגזענות כלפי הגוי שגר בתוכנו או ההוא תחת כיבושנו ; כיוונים שגם גוזרים עלינו עתיד שלא יהיה בו אור ליהודים.
המדינה הפנתה עורף לחזון מדינת הרווחה ואימצה כיוונים המגבירים את הפער בין מי שיש לו לבין מי שאין לו. במקום קהילה דואגת בחרנו בקהילה נשלטת ע"י מחזיקי ההון. רדפנו אחרי המודל האמריקאי ומודל הת'טשרי – ובקצב המשיג את שניהם. בעולם המערבי הצלחנו להגיע לראש הפירמידה של פערי פרנסה. הצלחנו לדרדר את ערך החינוך של "עם הספר" למימדים מסוכנים. הצלחנו לקלוט באופן סיטונאי התנהגויות של שחיתות וחוסר מוסריות לתוך שיכבת המנהיגים של המדינה. הצלחנו להצמיח פשע ואלימות המעמידים אותנו בשורה נכבדת עם יתר העמים – אך רחוק מלהיות "אור לגויים". ועל כל אלו החלטנו גם לאמץ פרשנות המשווה בטחון עם כיבוש. בטחון=כיבוש. כיבוש=בטחון. החלטנו שאנחנו דורשי שלום כל עוד אנחנו נשארים מחזיקי אדמות כיבוש של אוכלוסיה גדולה ללא זכויות. החלטנו להמשיך ולהתנחל בארץ כבושה ולדרוש מיושבי הארץ להיות שקטים ומנומסים. החלטנו לדרוש שלום עם סוריה ולהמשיך לשבת בגולן. החלטנו להטיל את כל האשמה על האויב ולהתעלם מחלקנו בהחמרת המצב באזור.
והקיבוץ.........הגרעין המוביל .......הדוגמה האישית לאיך יכול להיות בין אדם לחברו וסביבתו......הקיבוץ הזה הולך ונעלם. הרוב הגדול בקיבוץ ההולך ונעלם מאמץ כבר מזמן את מרבית הכיוונים החברתיים של יתר המדינה. יועצי חזון ההון שולטים בכיווני הקיבוץ של היום. חזון חברתי, חזון הנביאים, חזון של צימצום פערים, חזון של קהילה השותפה מלאה לצערו של היחיד ולשמחתו – כל אלו נותרו נחלת מספר הולך וקטֵן של קיבוצים. הקיבוץ בו אני חי - אינו ביניהם.
וכל זה קרה כאשר אנחנו עמדנו בצד וקיטרנו בשיחות בינינו – בין החולמים והמשוכנעים. לא קמנו להילחם. לא יצאנו לרחובות. לא יצאנו להתמודד עם הציבור ולשכנע. ישבנו בצד וקיטרנו בינינו. כמה לא טוב במדינה. כמה לא נכון לקצץ ברווחה וחינוך. כמה לא צודק יחס הכובש לניכבש. קיטרנו בינינו. חשבנו ש"לקטר" על המצב מעמיד אותנו על הצד של הצדיקים, ובזה מילאנו את חובתנו האזרחית והמוסרית. כאשר באנו ארצה להגשים את החלום, לא חשבנו שנצטרך להיאבק עבורו מול זרם גואה ומתרומם נגדו. ולרוב, ישבנו בצד וקיטרנו בינינו.
לכן אין פלא שהיום – כאשר החיים שלי הם טובים – אני מאוכזב וחסר סיפוק, וגם פה ושם כועס ומתקשה להיות רגוע, וגם לא מרגיש שמגיע לי נסיעת בילוי לחו"ל כל שנה, וגם לפעמים מתעורר בלילה ולא יכול להירדם בגלל משהו שמנקר בי עמוק בבטן....................
עוד פעם יום-הולדת.
שנה שלמה הייתי בן 65, וכעת מסיים שנת גיל זו וממשיך הלאה. בעבר הרחוק ראיתי בגיל זה ככניסה ל"זיקנה", גיל שבו אוכל להביט אחורה על איך הגשמתי כל חלומותיי וקדימה על איך אוכל להתבסם באותה הגשמה וליהנות מתוצאות החלומות. והיום.....היום גיל 66 נראה לי עדיין "צעיר פּלוּס כמה שנים", אך הרבה מחלומותיי התמוססו במציאות השנים, ואני לעיתים רבות נהנה מהאפשרות שהגיל מקנה לי להשמיעה זעקות של אכזבה וביקורת על אותה מציאות.
האמת. מצבי טוב. אני עדיין נשוי ומסור לאותה חַבֵרָה אחת שהסכימה לסבול אותי מאז החתונה לפני 45 שנה. אני נהנה מהילדים שלנו, גאה בהם כבני אדם, אוהב את כל הכלות שלנו, ומשוגע על כל הנכדים ונכדות. אינני דואג מיכולתי לגמור את החודש ולשלם את חשבון החשמל. נכון להיום, אנחנו בסדר. אם לא יוצאים כל שנה לביקור קצר בטורקיה או קפריסין, הדבר קשור יותר לאופי החסכוני (ואולי קמצני) שלי מאשר לחשבון שלנו. וגם מצב הבריאות די סביר. אני ואיריס מרגישים את ההבדל של השנים, אך סך הכל, ולמרות החריקות המתווספות, נותרנו עד הלום די שלמים בגוף ונפש. ויש לנו גם הרחבה מצומצמת של חוג משפחתי חזק ונאמן עם קרובי משפחה שהם באמת קרובים. ויש לנו גם חברים. חברים טובים ואהובים. חברים שמוכנים לסבול את השיגעונות שלי (לפעמים בזכותה של איריס) ואני את שלהם, ונשארים חברים ונאמנים.
ואם כך, החיים הם טובים. ויש סיפוק.....מחוג המשפחתי.......מחוג החברים......מחוסר דאגה מתמדת לפרנסה....וגם מחידוד האבחנה לאורך השנים לגבי מה הם הדברים החשובים באמת.
ויחד עם זאת יש גם אכזבות גדולות.....וחוסר סיפוק המנקר לפעמים אֶל עומקי הבטן ומתיר את הנשמה בחוסר מנוח. ולפעמים כאשר אני מוצא את עצמי חסר סבלנות או כועס על דְבר-מה לא כל כך חשוב או על מישהו שזוכה לצערו להתווכח איתי................אני בודק את עצמי לאחר מכן ומוצא שהמקור להתנהגותי היה במצב רוח קודר שנכנס בי קודם לכן עקב מחשבות על דברים שבכלל לא נוגעים לאדם או לדבר שנפגע מהכעס ומחוסר הסבלנות שהפגנתי.
יש חוסר סיפוק לצד הסיפוק. יש אכזבות גדולות ליד חיים טובים. חלומות שפעם נראו כמציאות, נאבדו בערפל הזמן. ואֵלו נהיו לי למקור גועש של אי-שקט.
גדלתי על התייחסות מובֶנֶת מאליו למספר רבדים של מציאות ומציאות לעתיד. ראיתי ביהדות ציביליזציה מלאה עם שורשים ליצירת מופת המסדירה את היחס בין האדם לסביבתו ולבלתי נודע. ראיתי בהקמת מדינת ישראל את הבית אשר ייתן דרור לתחייה מחודשת של היהדות ויתפתח גם הוא ליצירת מופת של "אור לגויים" ודוגמה מוחשית נאורה של התנהגות האדם לסביבתו וזולתו. וראיתי בקיבוץ ובחייו היום-יומיים את הגרעין המוביל להגשמת ה"אור לגויים" של המדינה על בסיס ערכים כלל-אנושיים המוקנים לנו על ידי נביאי ישראל ולא ע"י מרקס ואנגל.
שנים רבות "ידעתי" שאכן זה הכיוון אליו המציאות צועדת. הייתי צעיר ולא היו ספקות. לא רק אני. גם אחרים. אמנם, היו בקיעים באופק. גם ראינו חלק מהם. אך לא הערכנו אותם ברצינות, כי הכיוון העיקרי היה ברור וידענו שבהמשך הכל יסתדר על פי התמונה שציירנו.
טעיתי. התמונה שציירנו הייתה חלום אשר פה ושם הצליח להתמודד עם שולי המציאות, אך אף פעם לא התמזג עם המציאות.
היהדות המתחדשת במדינה אימצה תכני דת אשר ברובם פונים לכיוונים פונדמנטליסטים השוללים גישה פתוחה ופלורליסטית להתקשרות עם שורשי הציביליזציה של עם ישראל. מתוך זאת, הדת שלנו בישראל גם אימץ ברובו כיוונים פוליטיים אשר אינם יכולים להוות "אור לגויים"; כיוונים פוליטיים המקדמים חוסר סובלנות, הפליה וגזענות כלפי הגוי שגר בתוכנו או ההוא תחת כיבושנו ; כיוונים שגם גוזרים עלינו עתיד שלא יהיה בו אור ליהודים.
המדינה הפנתה עורף לחזון מדינת הרווחה ואימצה כיוונים המגבירים את הפער בין מי שיש לו לבין מי שאין לו. במקום קהילה דואגת בחרנו בקהילה נשלטת ע"י מחזיקי ההון. רדפנו אחרי המודל האמריקאי ומודל הת'טשרי – ובקצב המשיג את שניהם. בעולם המערבי הצלחנו להגיע לראש הפירמידה של פערי פרנסה. הצלחנו לדרדר את ערך החינוך של "עם הספר" למימדים מסוכנים. הצלחנו לקלוט באופן סיטונאי התנהגויות של שחיתות וחוסר מוסריות לתוך שיכבת המנהיגים של המדינה. הצלחנו להצמיח פשע ואלימות המעמידים אותנו בשורה נכבדת עם יתר העמים – אך רחוק מלהיות "אור לגויים". ועל כל אלו החלטנו גם לאמץ פרשנות המשווה בטחון עם כיבוש. בטחון=כיבוש. כיבוש=בטחון. החלטנו שאנחנו דורשי שלום כל עוד אנחנו נשארים מחזיקי אדמות כיבוש של אוכלוסיה גדולה ללא זכויות. החלטנו להמשיך ולהתנחל בארץ כבושה ולדרוש מיושבי הארץ להיות שקטים ומנומסים. החלטנו לדרוש שלום עם סוריה ולהמשיך לשבת בגולן. החלטנו להטיל את כל האשמה על האויב ולהתעלם מחלקנו בהחמרת המצב באזור.
והקיבוץ.........הגרעין המוביל .......הדוגמה האישית לאיך יכול להיות בין אדם לחברו וסביבתו......הקיבוץ הזה הולך ונעלם. הרוב הגדול בקיבוץ ההולך ונעלם מאמץ כבר מזמן את מרבית הכיוונים החברתיים של יתר המדינה. יועצי חזון ההון שולטים בכיווני הקיבוץ של היום. חזון חברתי, חזון הנביאים, חזון של צימצום פערים, חזון של קהילה השותפה מלאה לצערו של היחיד ולשמחתו – כל אלו נותרו נחלת מספר הולך וקטֵן של קיבוצים. הקיבוץ בו אני חי - אינו ביניהם.
וכל זה קרה כאשר אנחנו עמדנו בצד וקיטרנו בשיחות בינינו – בין החולמים והמשוכנעים. לא קמנו להילחם. לא יצאנו לרחובות. לא יצאנו להתמודד עם הציבור ולשכנע. ישבנו בצד וקיטרנו בינינו. כמה לא טוב במדינה. כמה לא נכון לקצץ ברווחה וחינוך. כמה לא צודק יחס הכובש לניכבש. קיטרנו בינינו. חשבנו ש"לקטר" על המצב מעמיד אותנו על הצד של הצדיקים, ובזה מילאנו את חובתנו האזרחית והמוסרית. כאשר באנו ארצה להגשים את החלום, לא חשבנו שנצטרך להיאבק עבורו מול זרם גואה ומתרומם נגדו. ולרוב, ישבנו בצד וקיטרנו בינינו.
לכן אין פלא שהיום – כאשר החיים שלי הם טובים – אני מאוכזב וחסר סיפוק, וגם פה ושם כועס ומתקשה להיות רגוע, וגם לא מרגיש שמגיע לי נסיעת בילוי לחו"ל כל שנה, וגם לפעמים מתעורר בלילה ולא יכול להירדם בגלל משהו שמנקר בי עמוק בבטן....................
