שלום לכל בני משפחתי האהובים,
היום יום כיפור ויש צורך להרהר או להתבונן או להבהיר ..........משהו. בחרתי ב"משהו" ובחרתי לשתף אתכם באותו "משהו".
אני מתגעגע לבית הכנסת.
לפני מספר שנים החלטתי שרַגלַי אינן דורכות יותר בכותלי בית כנסת בישראל..... ואני מתגעגע.
הגעתי לארה"ב בגיל שש וגרנו אצל סבא וסבתה בשנה הראשונה. סבא שלום עם הזקן הלבן והארוך נהג בשבתות לקחת אותי עמו לבית הכנסת – בקומת קרקע של בית קומות ישן. כנראה הייתה כאן חנות לא גדולה שפִינו והפכו לחדר תפילות קטן וצנוע עם ספסלים וארון קודש. הַיְיתה דלת כניסה הישר מהרחוב ולצידה חלון ראווה מזכוכית כמו בכל חנות שכונתית קטנה של הימים ההם. מהמדרכה ברחוב, דרך זכוכית זו אפשר היה לראות את המתפללים מתנועַעִים קדימה ואחורה ולשמוע את המלמול הנעים והבלתי פוסק של התפילות.
באחת השבתות פרצה שרֵפה בדירה או בחנות הצמודה לבית הכנסת. הגיעו מכבי אש בקול פעמוניהם. בית הכנסת התמלא עשן לבן ואפור. המתפללים מיהרו/יצאו החוצה עטופים בטליתות ומוּבלים ע"י הכבאים. בתוך בית הכנסת סבא שלום עם הזקן הלבן והארוך לא זז ממקומו ואני צמוד אליו. הוא היה מרוכז עדיין בתפילת "שמונה-עשרה", תפילת ה"עמידה", תפילה שקטה ממנה לא זזים עד שמגיעים לסופה עם "עוֹשֶה שלום בּמרומָיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואימרו אמן." ואני נצמד אליו ומתחבא בתוך הטלית הענקית המכסה את ראשו וזורמת סביב כל גופו בתוך ערפל של עשן לבן ואפור. כשגמר את תפילת העמידה יצאנו שקטים ורגועים מתוך הערפל אל הרחוב המתרגש. הייתי בן שש וסבא שלום עם הזקן הלבן והארוך כבר התקרב לתשעים.
אני מתגעגע לבית הכנסת הקטן והצנוע של סבא שלום עם הזקן הלבן והארוך.
מכתה א' עד כתה ט' (מלבד שתי תקופות יוצאות דופן) למדתי ימים שלמים בישיבות דתיות מאוד. עברנו משכונה לשכונה ולאחר מכן מעיר לעיר וכך עברתי מישיבת הרבי סַלַאנְטֶר לישיבת הרבי סָלובֵייצִ'יק לישיבת שכונת קְראוֹן הַייטס – כולם בניו יורק – ומשם ל"הִיבְרוּ אַקַאדֶמִי" בוושינגטון הבירה. כל בוקר החל עם תפילות שחרית וכך נהייתה התפילה לתופעה נוחה ולא זרה לילד צעיר הבא מבית ציוני ולא דתי.
לשְנוֹת התיכון עד גמר י"ב יצאתי/נשלחתי הרחק מהבית ללמוד בישיבה עם פנימייה, "ישיבת חַפֵץ-חַיִים". כאן כל יום התחיל והסתיים עם תפילות בבית הכנסת, שיעורי גמרא בבית הכנסת, ותִרגולי השיעורים בזוגות העוזרים אחד לשני להבין את הנלמד, והכל בבית כנסת שהיה לבית מדרש. כאן גם התרגלתי להתנועֵעַ קדימה ואחורה בזמן התפילה. כאן גם התרגלתי לשים לב למילות התפילות ולאָמרַם בכוונות יתרות ובמצח מקומט ועיניים חצי עצומות והכל במתח של אמונה ותקווה וכמיהה.
גדלתי בבית חילוני ומאוד ציוני אשר היו בו רגשות טובות כלפי המסורת ומועדי ישראל. הורַי הרי צמחו שניהם מבתים דתיים שומרי מצוות כדת וכדין. שניהם אמנם עזבו את המצוות בגיל צעיר כאשר התוודעו לתנועות הנוער הציוניות בגולה של מזרח אירופה, אך המשיכו לרכוש כבוד לשורשים הדתיים. הכלים בבית לא היו כשרים, אך לא נכנס לביתנו בשר של חיה אסורה. את מועדי ישראל חגגו בקרב חבריהם בארגונים הציוניים, אך את ראש השנה ויום כיפור בילו בבית הכנסת. הם היו חילונים שתמכו בפעילות שלי בתנועת נוער ציונית-חילונית, ואותי שלחו שנים רבות ללמוד בישיבות דתיות מאוד. עד היום אני אסיר תודה ומודה להם על הבלבול הזה. זה בלבול אשר נתן לי להכיר וללמוד ולהשתתף בקצוות שונות של היהדות שלנו – מבפנים ומתוך הזדהות, במִישוּש עם הלב והנפש ולא רק בעיניים ואוזניים. כך גדלתי גם אני עם כבוד והערכה לממסד הדתי לצד היותי חילוני-אפיקורוס הרואה בציונות את הדת המודרנית של היהדות.
הגענו ארצה. כאן התנפץ הכבוד שלי כלפי הממסד והמסגרת הדתית. לא מיידית. לקח יותר מדי שנים, אולי 20 שנה עם התלבטויות שונות וזוחלות בדרך. אך כאשר כבר "חזרתי בתשובה", הייתה זאת תשובה מוחלטת וברורה. מאז אינני משתתף ואינני מזדהה עם היכלי השלטון של הממסד הדתי המאורגן הישראלי - בתי הכנסת.
כאן למדתי את החשיבות הרבה כל כך של הפרדה בין דת ומדינה.
כאן הגעתי למסכנה ש"דת מאורגנת" המעורבת בכוח שלטוני, תמיד תנצל כוח זה לרעה.
כאן זכיתי לראות את הממסד המאורגן של היהדות המאורגנת הדתית משתמש בכוחו להעמיק את הגזענות כלפי הלא יהודי, לנטוע שנאה כלפי האויב (בנוסח "מעשי ידי טובעים בים ואתם שרים הללויה"), להעדיף נדל"ן משיחי על פני נפש אנושי, להנהיג חוקים ומצוות בכפיה במקום מתוך אהבה ואמונה ורצון. כאן ראיתי שגם במשטר שלנו אשר איננו כפוף לגמרי לכוהני ההלכה (כגון באיראן) מסוגלת המעורבות של הממסד הדתי בענייני המדינה להוביל למסלולי התדרדרות מהחופש והסובלנות.
מי אני הפונה עורף לדת הממסד? לא ברור שצריך להגדיר, אך אם כן:
אני בן-אדם דתי יהודי וישראלי.
ראשית אני בן-אדם, שווה לכל יתר בני אדם, לא יותר ולא פחות. אם התמזל גורלי לחיות חיים טובים יותר מאחרים, הדבר מחייב בי לנסות ולפעול לכך שהזדמנות לחיים טובים יותר תינתן גם להם.
שנית אני דתי, בדרכִי שלי וללא קשר עם אחת הדתות המאורגנות. כן, אני מכיר בכוח עליון אשר אינו מוּכר דרך המדע וההשכלה המודרנית. אני חש בכוח עליון אשר מתמצא באנרגיה קוֹסמית הקושרת בין כל נפש חי וצומח עלי אדמות. אני חש, ומעבר לכך......אינני יודע. אך אני חש זאת בעצמה ובבהירות. מעבר לכך אני עובר לשְדוֹת האמונה. אני מאמין בנפש האדם הנובע מאותה אנרגיה קוֹסמית והחוזר אליה עם גמר החיים. זאת ה"נשמה", האנרגיה הנצחית השווה לכל בני אדם בכל מקום. אינני יודע מה מהות אותה אנרגיה קוסמית "אלוהית" אשר ממנה באה ואליה חוזרת הנשמה. אינני מרגיש משועבד אליה, אינני מאמין בצורך לבנות לה טכסים, אינני מאמין בצורך להתחבר עם אחרים או לשכנע אחרים לאמונתי בה. אבל אני מאמין שממנה אני יכול לשאוֹב כוח של סיוע לגוף ולנשמה. אינני מפחד מ"אמונה" אשר אין לה הוכחות מדעיות. כדוגמה, אני מאמין שטוב להיות טוב ורע להיות רע גם אם אין הוכחות מדעיות ואינני מבקש לכך כל הוכחה. אֶמונַתִי נובעת מתחושה עמוקה. זאת אמונה. לכן אני מגדיר את עצמי כדתי.
ובנוסף, אני יהודי. היהדות היא קבוצת השייכות העיקרית שלי. יהדות היא ציביליזציה שלמה, עם היסטוריה ותרבות ולאומיות וספרות והגות הנפרשים על פני אלפי שנות גורל משותף של גְדוּלה וסבל. יהדות היא גם ציביליזציה שבנתה כלי אדיר של דת מאורגן. זה כלי אשר בעבר הרחוק השתלט על כוח ההכרעה בממלכות ישראל והביא לאָבדנם. זה גם הכלי ששמר על אותה ציביליזציה מכיליון כאשר אפסו כוחותיה השלטוניים. יהדות היא עבורי שורשים עמוקים ועקשניים את תוך העבר, הווה ועתיד של אותה ציביליזציה. אך יהדות היא עבורי גם סבא שלום עם הזקן הלבן והארוך אשר לא זז ממקומו בעת תפילת שמונה-עשרה כאשר בית התפילה הקטן התמלא עשן משרפה שפרצה מעבר לקיר, עקשן באמונתו ובוטח בשורשיו, וללא כל צורך בקִרְבה לשלטון כל עוד לא מזיזים אותו בכוח מתפילתו.
ועוד בנוסף, אני ישראלי. במסגרת הישראליות שלי אני ציוני, והציונות צומחת מתוך שייכותי לציביליזציה יהודית הנטועה עם שורשים עמוקים באדמת ארץ ישראל. אך הציונות שלי אינה באה היום לשלול את שורשיו העמוקים בחבל ארץ זו של ציביליזציה אחרת, ואני מחבק את צורך הצודק והמוסרי למצוא חיי שלום של שורשים ליד שורשים. הבדלי צמיחה של שתי ציביליזציות אינם משנים את העובדה הנפלאה שכולנו ראשית-כל בני אדם שווים עלי אדמות. וכפי שהוגדר לעיל, היותנו בני אדם שווים מקדים ונהייה למעטפת של כל שייכות נוספת. אני גם דתי המאמין שכל נשמה נובעת ממקור קוסמי משותף. המקורות העתיקים של הציביליזציה היהודית שלי ידעו זאת כאשר קבעו שבני אדם נבראו בצלם אלוהים. אי לכך, זהותי כבן-אדם דתי וגם יהודי מנחה את זהותי כישראלי שהוא גם ציוני, ומנחה את גישתי לשכנַי הלא יהודים במדינה וגם לאלו מחוץ למדינה.
לאחר ההסבר וההגדרות האלו, אני יושב כאן ביום הכיפורים וממאן להצטרף למתפללים בבית הכנסת המקומי. הרי יש לי סיבות המנחות את מעשַי, ואני מאמין שדרכי היא נכונה במציאות של הדת המאורגן ביְדֵי ממסד חסר צדק ומוסר במדינתי.
ובכל זאת אני מתגעגע לבית התפילה הקטן והפשוט וגם לסבא שלום עם הזקן הלבן והארוך.
באהבה ובבקשת מחילה,
אבא-סבא, אהרון
היום יום כיפור ויש צורך להרהר או להתבונן או להבהיר ..........משהו. בחרתי ב"משהו" ובחרתי לשתף אתכם באותו "משהו".
אני מתגעגע לבית הכנסת.
לפני מספר שנים החלטתי שרַגלַי אינן דורכות יותר בכותלי בית כנסת בישראל..... ואני מתגעגע.
הגעתי לארה"ב בגיל שש וגרנו אצל סבא וסבתה בשנה הראשונה. סבא שלום עם הזקן הלבן והארוך נהג בשבתות לקחת אותי עמו לבית הכנסת – בקומת קרקע של בית קומות ישן. כנראה הייתה כאן חנות לא גדולה שפִינו והפכו לחדר תפילות קטן וצנוע עם ספסלים וארון קודש. הַיְיתה דלת כניסה הישר מהרחוב ולצידה חלון ראווה מזכוכית כמו בכל חנות שכונתית קטנה של הימים ההם. מהמדרכה ברחוב, דרך זכוכית זו אפשר היה לראות את המתפללים מתנועַעִים קדימה ואחורה ולשמוע את המלמול הנעים והבלתי פוסק של התפילות.
באחת השבתות פרצה שרֵפה בדירה או בחנות הצמודה לבית הכנסת. הגיעו מכבי אש בקול פעמוניהם. בית הכנסת התמלא עשן לבן ואפור. המתפללים מיהרו/יצאו החוצה עטופים בטליתות ומוּבלים ע"י הכבאים. בתוך בית הכנסת סבא שלום עם הזקן הלבן והארוך לא זז ממקומו ואני צמוד אליו. הוא היה מרוכז עדיין בתפילת "שמונה-עשרה", תפילת ה"עמידה", תפילה שקטה ממנה לא זזים עד שמגיעים לסופה עם "עוֹשֶה שלום בּמרומָיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואימרו אמן." ואני נצמד אליו ומתחבא בתוך הטלית הענקית המכסה את ראשו וזורמת סביב כל גופו בתוך ערפל של עשן לבן ואפור. כשגמר את תפילת העמידה יצאנו שקטים ורגועים מתוך הערפל אל הרחוב המתרגש. הייתי בן שש וסבא שלום עם הזקן הלבן והארוך כבר התקרב לתשעים.
אני מתגעגע לבית הכנסת הקטן והצנוע של סבא שלום עם הזקן הלבן והארוך.
מכתה א' עד כתה ט' (מלבד שתי תקופות יוצאות דופן) למדתי ימים שלמים בישיבות דתיות מאוד. עברנו משכונה לשכונה ולאחר מכן מעיר לעיר וכך עברתי מישיבת הרבי סַלַאנְטֶר לישיבת הרבי סָלובֵייצִ'יק לישיבת שכונת קְראוֹן הַייטס – כולם בניו יורק – ומשם ל"הִיבְרוּ אַקַאדֶמִי" בוושינגטון הבירה. כל בוקר החל עם תפילות שחרית וכך נהייתה התפילה לתופעה נוחה ולא זרה לילד צעיר הבא מבית ציוני ולא דתי.
לשְנוֹת התיכון עד גמר י"ב יצאתי/נשלחתי הרחק מהבית ללמוד בישיבה עם פנימייה, "ישיבת חַפֵץ-חַיִים". כאן כל יום התחיל והסתיים עם תפילות בבית הכנסת, שיעורי גמרא בבית הכנסת, ותִרגולי השיעורים בזוגות העוזרים אחד לשני להבין את הנלמד, והכל בבית כנסת שהיה לבית מדרש. כאן גם התרגלתי להתנועֵעַ קדימה ואחורה בזמן התפילה. כאן גם התרגלתי לשים לב למילות התפילות ולאָמרַם בכוונות יתרות ובמצח מקומט ועיניים חצי עצומות והכל במתח של אמונה ותקווה וכמיהה.
גדלתי בבית חילוני ומאוד ציוני אשר היו בו רגשות טובות כלפי המסורת ומועדי ישראל. הורַי הרי צמחו שניהם מבתים דתיים שומרי מצוות כדת וכדין. שניהם אמנם עזבו את המצוות בגיל צעיר כאשר התוודעו לתנועות הנוער הציוניות בגולה של מזרח אירופה, אך המשיכו לרכוש כבוד לשורשים הדתיים. הכלים בבית לא היו כשרים, אך לא נכנס לביתנו בשר של חיה אסורה. את מועדי ישראל חגגו בקרב חבריהם בארגונים הציוניים, אך את ראש השנה ויום כיפור בילו בבית הכנסת. הם היו חילונים שתמכו בפעילות שלי בתנועת נוער ציונית-חילונית, ואותי שלחו שנים רבות ללמוד בישיבות דתיות מאוד. עד היום אני אסיר תודה ומודה להם על הבלבול הזה. זה בלבול אשר נתן לי להכיר וללמוד ולהשתתף בקצוות שונות של היהדות שלנו – מבפנים ומתוך הזדהות, במִישוּש עם הלב והנפש ולא רק בעיניים ואוזניים. כך גדלתי גם אני עם כבוד והערכה לממסד הדתי לצד היותי חילוני-אפיקורוס הרואה בציונות את הדת המודרנית של היהדות.
הגענו ארצה. כאן התנפץ הכבוד שלי כלפי הממסד והמסגרת הדתית. לא מיידית. לקח יותר מדי שנים, אולי 20 שנה עם התלבטויות שונות וזוחלות בדרך. אך כאשר כבר "חזרתי בתשובה", הייתה זאת תשובה מוחלטת וברורה. מאז אינני משתתף ואינני מזדהה עם היכלי השלטון של הממסד הדתי המאורגן הישראלי - בתי הכנסת.
כאן למדתי את החשיבות הרבה כל כך של הפרדה בין דת ומדינה.
כאן הגעתי למסכנה ש"דת מאורגנת" המעורבת בכוח שלטוני, תמיד תנצל כוח זה לרעה.
כאן זכיתי לראות את הממסד המאורגן של היהדות המאורגנת הדתית משתמש בכוחו להעמיק את הגזענות כלפי הלא יהודי, לנטוע שנאה כלפי האויב (בנוסח "מעשי ידי טובעים בים ואתם שרים הללויה"), להעדיף נדל"ן משיחי על פני נפש אנושי, להנהיג חוקים ומצוות בכפיה במקום מתוך אהבה ואמונה ורצון. כאן ראיתי שגם במשטר שלנו אשר איננו כפוף לגמרי לכוהני ההלכה (כגון באיראן) מסוגלת המעורבות של הממסד הדתי בענייני המדינה להוביל למסלולי התדרדרות מהחופש והסובלנות.
מי אני הפונה עורף לדת הממסד? לא ברור שצריך להגדיר, אך אם כן:
אני בן-אדם דתי יהודי וישראלי.
ראשית אני בן-אדם, שווה לכל יתר בני אדם, לא יותר ולא פחות. אם התמזל גורלי לחיות חיים טובים יותר מאחרים, הדבר מחייב בי לנסות ולפעול לכך שהזדמנות לחיים טובים יותר תינתן גם להם.
שנית אני דתי, בדרכִי שלי וללא קשר עם אחת הדתות המאורגנות. כן, אני מכיר בכוח עליון אשר אינו מוּכר דרך המדע וההשכלה המודרנית. אני חש בכוח עליון אשר מתמצא באנרגיה קוֹסמית הקושרת בין כל נפש חי וצומח עלי אדמות. אני חש, ומעבר לכך......אינני יודע. אך אני חש זאת בעצמה ובבהירות. מעבר לכך אני עובר לשְדוֹת האמונה. אני מאמין בנפש האדם הנובע מאותה אנרגיה קוֹסמית והחוזר אליה עם גמר החיים. זאת ה"נשמה", האנרגיה הנצחית השווה לכל בני אדם בכל מקום. אינני יודע מה מהות אותה אנרגיה קוסמית "אלוהית" אשר ממנה באה ואליה חוזרת הנשמה. אינני מרגיש משועבד אליה, אינני מאמין בצורך לבנות לה טכסים, אינני מאמין בצורך להתחבר עם אחרים או לשכנע אחרים לאמונתי בה. אבל אני מאמין שממנה אני יכול לשאוֹב כוח של סיוע לגוף ולנשמה. אינני מפחד מ"אמונה" אשר אין לה הוכחות מדעיות. כדוגמה, אני מאמין שטוב להיות טוב ורע להיות רע גם אם אין הוכחות מדעיות ואינני מבקש לכך כל הוכחה. אֶמונַתִי נובעת מתחושה עמוקה. זאת אמונה. לכן אני מגדיר את עצמי כדתי.
ובנוסף, אני יהודי. היהדות היא קבוצת השייכות העיקרית שלי. יהדות היא ציביליזציה שלמה, עם היסטוריה ותרבות ולאומיות וספרות והגות הנפרשים על פני אלפי שנות גורל משותף של גְדוּלה וסבל. יהדות היא גם ציביליזציה שבנתה כלי אדיר של דת מאורגן. זה כלי אשר בעבר הרחוק השתלט על כוח ההכרעה בממלכות ישראל והביא לאָבדנם. זה גם הכלי ששמר על אותה ציביליזציה מכיליון כאשר אפסו כוחותיה השלטוניים. יהדות היא עבורי שורשים עמוקים ועקשניים את תוך העבר, הווה ועתיד של אותה ציביליזציה. אך יהדות היא עבורי גם סבא שלום עם הזקן הלבן והארוך אשר לא זז ממקומו בעת תפילת שמונה-עשרה כאשר בית התפילה הקטן התמלא עשן משרפה שפרצה מעבר לקיר, עקשן באמונתו ובוטח בשורשיו, וללא כל צורך בקִרְבה לשלטון כל עוד לא מזיזים אותו בכוח מתפילתו.
ועוד בנוסף, אני ישראלי. במסגרת הישראליות שלי אני ציוני, והציונות צומחת מתוך שייכותי לציביליזציה יהודית הנטועה עם שורשים עמוקים באדמת ארץ ישראל. אך הציונות שלי אינה באה היום לשלול את שורשיו העמוקים בחבל ארץ זו של ציביליזציה אחרת, ואני מחבק את צורך הצודק והמוסרי למצוא חיי שלום של שורשים ליד שורשים. הבדלי צמיחה של שתי ציביליזציות אינם משנים את העובדה הנפלאה שכולנו ראשית-כל בני אדם שווים עלי אדמות. וכפי שהוגדר לעיל, היותנו בני אדם שווים מקדים ונהייה למעטפת של כל שייכות נוספת. אני גם דתי המאמין שכל נשמה נובעת ממקור קוסמי משותף. המקורות העתיקים של הציביליזציה היהודית שלי ידעו זאת כאשר קבעו שבני אדם נבראו בצלם אלוהים. אי לכך, זהותי כבן-אדם דתי וגם יהודי מנחה את זהותי כישראלי שהוא גם ציוני, ומנחה את גישתי לשכנַי הלא יהודים במדינה וגם לאלו מחוץ למדינה.
לאחר ההסבר וההגדרות האלו, אני יושב כאן ביום הכיפורים וממאן להצטרף למתפללים בבית הכנסת המקומי. הרי יש לי סיבות המנחות את מעשַי, ואני מאמין שדרכי היא נכונה במציאות של הדת המאורגן ביְדֵי ממסד חסר צדק ומוסר במדינתי.
ובכל זאת אני מתגעגע לבית התפילה הקטן והפשוט וגם לסבא שלום עם הזקן הלבן והארוך.
באהבה ובבקשת מחילה,
אבא-סבא, אהרון
