פתיחה מחודשת של בלוג - 1.7.2010

לאורך מספר שנים אני נוהג לשלוח דרך דוא"ל (אי-מייל) דיווחים ומחשבות לרשימה ארוכה של חברים ומכרים. כבר זמן מה מפצירים בי אחדים מחברי להעביר את כל מכתבי העבר לבלוג אישי. עבורי זה מרגיש מוזר במקצת והרבה פחות אישי מאשר מכתב בדוא"ל, אך לאחרונה נכנעתי כניסיון לראות איך ארגיש עם זה והאם אוכל להחזיק מעמד בזה.
לבלוג זה אני מעביר (לאט, לאט) דברים שנשלחו בעברית (אין הרבה), כולל אחדים מהדברים שכתבתי אך לעולם לא שלחתי.


רוב מכתבַי היו (וכנראה יהיו) באנגלית והגיעו לרוב אל קוראֵי אנגלית בחו"ל.
אותם כללתי בבלוג נפרד:
http://aaronsharif.blogspot.com/



יום חמישי, 11 באוקטובר 2007

מכתב משפחתי: הרהורי ערב יום הכיפורים

שלום לכל בני משפחתי האהובים,


היום יום כיפור ויש צורך להרהר או להתבונן או להבהיר ..........משהו. בחרתי ב"משהו" ובחרתי לשתף אתכם באותו "משהו".
אני מתגעגע לבית הכנסת.


לפני מספר שנים החלטתי שרַגלַי אינן דורכות יותר בכותלי בית כנסת בישראל..... ואני מתגעגע.


הגעתי לארה"ב בגיל שש וגרנו אצל סבא וסבתה בשנה הראשונה. סבא שלום עם הזקן הלבן והארוך נהג בשבתות לקחת אותי עמו לבית הכנסת – בקומת קרקע של בית קומות ישן. כנראה הייתה כאן חנות לא גדולה שפִינו והפכו לחדר תפילות קטן וצנוע עם ספסלים וארון קודש. הַיְיתה דלת כניסה הישר מהרחוב ולצידה חלון ראווה מזכוכית כמו בכל חנות שכונתית קטנה של הימים ההם. מהמדרכה ברחוב, דרך זכוכית זו אפשר היה לראות את המתפללים מתנועַעִים קדימה ואחורה ולשמוע את המלמול הנעים והבלתי פוסק של התפילות.


באחת השבתות פרצה שרֵפה בדירה או בחנות הצמודה לבית הכנסת. הגיעו מכבי אש בקול פעמוניהם. בית הכנסת התמלא עשן לבן ואפור. המתפללים מיהרו/יצאו החוצה עטופים בטליתות ומוּבלים ע"י הכבאים. בתוך בית הכנסת סבא שלום עם הזקן הלבן והארוך לא זז ממקומו ואני צמוד אליו. הוא היה מרוכז עדיין בתפילת "שמונה-עשרה", תפילת ה"עמידה", תפילה שקטה ממנה לא זזים עד שמגיעים לסופה עם "עוֹשֶה שלום בּמרומָיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואימרו אמן." ואני נצמד אליו ומתחבא בתוך הטלית הענקית המכסה את ראשו וזורמת סביב כל גופו בתוך ערפל של עשן לבן ואפור. כשגמר את תפילת העמידה יצאנו שקטים ורגועים מתוך הערפל אל הרחוב המתרגש. הייתי בן שש וסבא שלום עם הזקן הלבן והארוך כבר התקרב לתשעים.


אני מתגעגע לבית הכנסת הקטן והצנוע של סבא שלום עם הזקן הלבן והארוך.


מכתה א' עד כתה ט' (מלבד שתי תקופות יוצאות דופן) למדתי ימים שלמים בישיבות דתיות מאוד. עברנו משכונה לשכונה ולאחר מכן מעיר לעיר וכך עברתי מישיבת הרבי סַלַאנְטֶר לישיבת הרבי סָלובֵייצִ'יק לישיבת שכונת קְראוֹן הַייטס – כולם בניו יורק – ומשם ל"הִיבְרוּ אַקַאדֶמִי" בוושינגטון הבירה. כל בוקר החל עם תפילות שחרית וכך נהייתה התפילה לתופעה נוחה ולא זרה לילד צעיר הבא מבית ציוני ולא דתי.


לשְנוֹת התיכון עד גמר י"ב יצאתי/נשלחתי הרחק מהבית ללמוד בישיבה עם פנימייה, "ישיבת חַפֵץ-חַיִים". כאן כל יום התחיל והסתיים עם תפילות בבית הכנסת, שיעורי גמרא בבית הכנסת, ותִרגולי השיעורים בזוגות העוזרים אחד לשני להבין את הנלמד, והכל בבית כנסת שהיה לבית מדרש. כאן גם התרגלתי להתנועֵעַ קדימה ואחורה בזמן התפילה. כאן גם התרגלתי לשים לב למילות התפילות ולאָמרַם בכוונות יתרות ובמצח מקומט ועיניים חצי עצומות והכל במתח של אמונה ותקווה וכמיהה.


גדלתי בבית חילוני ומאוד ציוני אשר היו בו רגשות טובות כלפי המסורת ומועדי ישראל. הורַי הרי צמחו שניהם מבתים דתיים שומרי מצוות כדת וכדין. שניהם אמנם עזבו את המצוות בגיל צעיר כאשר התוודעו לתנועות הנוער הציוניות בגולה של מזרח אירופה, אך המשיכו לרכוש כבוד לשורשים הדתיים. הכלים בבית לא היו כשרים, אך לא נכנס לביתנו בשר של חיה אסורה. את מועדי ישראל חגגו בקרב חבריהם בארגונים הציוניים, אך את ראש השנה ויום כיפור בילו בבית הכנסת. הם היו חילונים שתמכו בפעילות שלי בתנועת נוער ציונית-חילונית, ואותי שלחו שנים רבות ללמוד בישיבות דתיות מאוד. עד היום אני אסיר תודה ומודה להם על הבלבול הזה. זה בלבול אשר נתן לי להכיר וללמוד ולהשתתף בקצוות שונות של היהדות שלנו – מבפנים ומתוך הזדהות, במִישוּש עם הלב והנפש ולא רק בעיניים ואוזניים. כך גדלתי גם אני עם כבוד והערכה לממסד הדתי לצד היותי חילוני-אפיקורוס הרואה בציונות את הדת המודרנית של היהדות.


הגענו ארצה. כאן התנפץ הכבוד שלי כלפי הממסד והמסגרת הדתית. לא מיידית. לקח יותר מדי שנים, אולי 20 שנה עם התלבטויות שונות וזוחלות בדרך. אך כאשר כבר "חזרתי בתשובה", הייתה זאת תשובה מוחלטת וברורה. מאז אינני משתתף ואינני מזדהה עם היכלי השלטון של הממסד הדתי המאורגן הישראלי - בתי הכנסת.


כאן למדתי את החשיבות הרבה כל כך של הפרדה בין דת ומדינה.
כאן הגעתי למסכנה ש"דת מאורגנת" המעורבת בכוח שלטוני, תמיד תנצל כוח זה לרעה.


כאן זכיתי לראות את הממסד המאורגן של היהדות המאורגנת הדתית משתמש בכוחו להעמיק את הגזענות כלפי הלא יהודי, לנטוע שנאה כלפי האויב (בנוסח "מעשי ידי טובעים בים ואתם שרים הללויה"), להעדיף נדל"ן משיחי על פני נפש אנושי, להנהיג חוקים ומצוות בכפיה במקום מתוך אהבה ואמונה ורצון. כאן ראיתי שגם במשטר שלנו אשר איננו כפוף לגמרי לכוהני ההלכה (כגון באיראן) מסוגלת המעורבות של הממסד הדתי בענייני המדינה להוביל למסלולי התדרדרות מהחופש והסובלנות.


מי אני הפונה עורף לדת הממסד? לא ברור שצריך להגדיר, אך אם כן:
אני בן-אדם דתי יהודי וישראלי.


ראשית אני בן-אדם, שווה לכל יתר בני אדם, לא יותר ולא פחות. אם התמזל גורלי לחיות חיים טובים יותר מאחרים, הדבר מחייב בי לנסות ולפעול לכך שהזדמנות לחיים טובים יותר תינתן גם להם.


שנית אני דתי, בדרכִי שלי וללא קשר עם אחת הדתות המאורגנות. כן, אני מכיר בכוח עליון אשר אינו מוּכר דרך המדע וההשכלה המודרנית. אני חש בכוח עליון אשר מתמצא באנרגיה קוֹסמית הקושרת בין כל נפש חי וצומח עלי אדמות. אני חש, ומעבר לכך......אינני יודע. אך אני חש זאת בעצמה ובבהירות. מעבר לכך אני עובר לשְדוֹת האמונה. אני מאמין בנפש האדם הנובע מאותה אנרגיה קוֹסמית והחוזר אליה עם גמר החיים. זאת ה"נשמה", האנרגיה הנצחית השווה לכל בני אדם בכל מקום. אינני יודע מה מהות אותה אנרגיה קוסמית "אלוהית" אשר ממנה באה ואליה חוזרת הנשמה. אינני מרגיש משועבד אליה, אינני מאמין בצורך לבנות לה טכסים, אינני מאמין בצורך להתחבר עם אחרים או לשכנע אחרים לאמונתי בה. אבל אני מאמין שממנה אני יכול לשאוֹב כוח של סיוע לגוף ולנשמה. אינני מפחד מ"אמונה" אשר אין לה הוכחות מדעיות. כדוגמה, אני מאמין שטוב להיות טוב ורע להיות רע גם אם אין הוכחות מדעיות ואינני מבקש לכך כל הוכחה. אֶמונַתִי נובעת מתחושה עמוקה. זאת אמונה. לכן אני מגדיר את עצמי כדתי.


ובנוסף, אני יהודי. היהדות היא קבוצת השייכות העיקרית שלי. יהדות היא ציביליזציה שלמה, עם היסטוריה ותרבות ולאומיות וספרות והגות הנפרשים על פני אלפי שנות גורל משותף של גְדוּלה וסבל. יהדות היא גם ציביליזציה שבנתה כלי אדיר של דת מאורגן. זה כלי אשר בעבר הרחוק השתלט על כוח ההכרעה בממלכות ישראל והביא לאָבדנם. זה גם הכלי ששמר על אותה ציביליזציה מכיליון כאשר אפסו כוחותיה השלטוניים. יהדות היא עבורי שורשים עמוקים ועקשניים את תוך העבר, הווה ועתיד של אותה ציביליזציה. אך יהדות היא עבורי גם סבא שלום עם הזקן הלבן והארוך אשר לא זז ממקומו בעת תפילת שמונה-עשרה כאשר בית התפילה הקטן התמלא עשן משרפה שפרצה מעבר לקיר, עקשן באמונתו ובוטח בשורשיו, וללא כל צורך בקִרְבה לשלטון כל עוד לא מזיזים אותו בכוח מתפילתו.


ועוד בנוסף, אני ישראלי. במסגרת הישראליות שלי אני ציוני, והציונות צומחת מתוך שייכותי לציביליזציה יהודית הנטועה עם שורשים עמוקים באדמת ארץ ישראל. אך הציונות שלי אינה באה היום לשלול את שורשיו העמוקים בחבל ארץ זו של ציביליזציה אחרת, ואני מחבק את צורך הצודק והמוסרי למצוא חיי שלום של שורשים ליד שורשים. הבדלי צמיחה של שתי ציביליזציות אינם משנים את העובדה הנפלאה שכולנו ראשית-כל בני אדם שווים עלי אדמות. וכפי שהוגדר לעיל, היותנו בני אדם שווים מקדים ונהייה למעטפת של כל שייכות נוספת. אני גם דתי המאמין שכל נשמה נובעת ממקור קוסמי משותף. המקורות העתיקים של הציביליזציה היהודית שלי ידעו זאת כאשר קבעו שבני אדם נבראו בצלם אלוהים. אי לכך, זהותי כבן-אדם דתי וגם יהודי מנחה את זהותי כישראלי שהוא גם ציוני, ומנחה את גישתי לשכנַי הלא יהודים במדינה וגם לאלו מחוץ למדינה.


לאחר ההסבר וההגדרות האלו, אני יושב כאן ביום הכיפורים וממאן להצטרף למתפללים בבית הכנסת המקומי. הרי יש לי סיבות המנחות את מעשַי, ואני מאמין שדרכי היא נכונה במציאות של הדת המאורגן ביְדֵי ממסד חסר צדק ומוסר במדינתי.


ובכל זאת אני מתגעגע לבית התפילה הקטן והפשוט וגם לסבא שלום עם הזקן הלבן והארוך.


באהבה ובבקשת מחילה,


אבא-סבא, אהרון

יום שני, 8 באוקטובר 2007

ברכות בבת-המצווה של נכדה יקרה

לגולו הנבונה והיקרה,


בת-מצווה זה לא רק עניין של יום הולדת.
בת-מצווה זה לא רק עניין של מסיבה.
בת-מצווה זה לא רק עניין של מתנות.


בת-מצווה זה עניין של התבגרות.
זה עניין של לקיחת עוד יותר אחריות.
זה עניין של התבוננות – בעצמך וסביבתֵך.
התבוננות במעשַיִיך ובמעשֵי זוּלתֵךְ.
ולא רק הסובב אותך בחיק משפחתֵך.
ולא רק במגירות וארונות ביתֵך.


בת-מצווה זה עניין של התחלה חדשה
המטילה עלַיִך עוֹל של בגרות והבנה.
קבלי אחריות על כל הטוב והיפֶה
שנֶעֶשָה בסביבה הקרובה והרחוקה,
וגם אחריות על המכוער והמדַכֶא,
והאחריות לשנות - את המדַכֶא ליפֶה.
וזה דבר נפלא !!


אז היום
ביום הַהוֹלדת
תחגגי ותשמחי בַמסיבה
וקבלי מתנות רבות בהערכה ובאהבה.


ואחרי המסיבה
תמצאי זמן להתבודד
עם עצמֵך, לבדֵך.
ותתבונני מעט
באחריות הגדולה
של הֶיוֹתֵך בת-מצווה
ואיך זה ישפיע עלַיִך מחר.
וכמה זה נפלא !!


באהבה עמוקה ללא תחתית
סבתא איריס וסבא אהרון

יום שישי, 21 בספטמבר 2007

יום ביפור ואני מתגעגע לבית הכנסת

ט' בתשרי, תשס"ח
שלום לכל בני משפחתי האהובים,

היום יום כיפור ויש צורך להרהר או להתבונן או להבהיר ..........משהו. בחרתי ב"משהו" ובחרתי לשתף אתכם באותו "משהו".
אני מתגעגע לבית הכנסת.
לפני מספר שנים החלטתי שרַגלַי אינן דורכות יותר בכותלי בית כנסת בישראל. ואני מתגעגע.

הגעתי לארה"ב בגיל שש וגרנו אצל סבא וסבתה בשנה הראשונה. סבא שלום עם הזקן הלבן והארוך נהג בשבתות לקחת אותי עמו לבית הכנסת – בקומת קרקע של בית קומות ישן. כנראה הייתה כאן חנות לא גדולה שפִינו והפכו לחדר תפילות קטן וצנוע עם ספסלים וארון קודש. הַיְיתה דלת כניסה הישר מהרחוב ולצידה חלון ראווה מזכוכית כמו בכל חנות שכונתית קטנה של הימים ההם. מהמדרכה ברחוב, דרך זכוכית זו אפשר היה לראות את המתפללים מתנועַעִים קדימה ואחורה ולשמוע את המלמול הנעים והבלתי פוסק של התפילות.

באחת השבתות פרצה שרֵפה בדירה או בחנות הצמודה לבית הכנסת. הגיעו מכבי אש בקול פעמוניהם. בית הכנסת התמלא עשן לבן ואפור. המתפללים מיהרו/יצאו החוצה עטופים בטליתות ומוּבלים ע"י הכבאים. בתוך בית הכנסת סבא שלום עם הזקן הלבן והארוך לא זז ממקומו ואני צמוד אליו. הוא היה מרוכז עדיין בתפילת "שמונה-עשרה", תפילת ה"עמידה", תפילה שקטה ממנה לא זזים עד שמגיעים לסופה עם "עוֹשֶה שלום בּמרומָיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואימרו אמן." ואני נצמד אליו ומתחבא בתוך הטלית הענקית המכסה את ראשו וזורמת סביב כל גופו בתוך ערפל של עשן לבן ואפור. כשגמר את תפילת העמידה יצאנו שקטים ורגועים מתוך הערפל אל הרחוב המתרגש. הייתי בן שש וסבא שלום עם הזקן הלבן והארוך כבר התקרב לתשעים.

אני מתגעגע לבית הכנסת הקטן והצנוע של סבא שלום עם הזקן הלבן והארוך.

מכתה א' עד כתה ט' (מלבד שתי תקופות יוצאות דופן) למדתי ימים שלמים בישיבות דתיות מאוד. עברנו משכונה לשכונה ולאחר מכן מעיר לעיר וכך עברתי מישיבת הרבי סַלַאנְטֶר לישיבת הרבי סָלובֵייצִ'יק לישיבת שכונת קְראוֹן הַייטס – כולם בניו יורק – ומשם ל"הִיבְרוּ אַקַאדֶמִי" בוושינגטון הבירה. כל בוקר החל עם תפילות שחרית וכך נהייתה התפילה לתופעה נוחה ולא זרה לילד צעיר הבא מבית ציוני ולא דתי.
לשְנוֹת התיכון עד גמר י"ב יצאתי/נשלחתי הרחק מהבית ללמוד בישיבה עם פנימייה, "ישיבת חַפֵץ-חַיִים". כאן כל יום התחיל והסתיים עם תפילות בבית הכנסת, שיעורי גמרא בבית הכנסת, ותִרגולי השיעורים בזוגות העוזרים אחד לשני להבין את הנלמד, והכל בבית כנסת שהיה לבית מדרש. כאן גם התרגלתי להתנועֵעַ קדימה ואחורה בזמן התפילה. כאן גם התרגלתי לשים לב למילות התפילות ולאָמרַם בכוונות יתרות ובמצח מקומט ועיניים חצי עצומות והכל במתח של אמונה ותקווה וכמיהה.

גדלתי בבית חילוני ומאוד ציוני אשר היו בו רגשות טובות כלפי המסורת ומועדי ישראל. הורַי הרי צמחו שניהם מבתים דתיים שומרי מצוות כדת וכדין. שניהם אמנם עזבו את המצוות בגיל צעיר כאשר התוודעו לתנועות הנוער הציוניות בגולה של מזרח אירופה, אך המשיכו לרכוש כבוד לשורשים הדתיים. הכלים בבית לא היו כשרים, אך לא נכנס לביתנו בשר של חיה אסורה. את מועדי ישראל חגגו בקרב חבריהם בארגונים הציוניים, אך את ראש השנה ויום כיפור בילו בבית הכנסת. הם היו חילונים שתמכו בפעילות שלי בתנועת נוער ציונית-חילונית, ואותי שלחו שנים רבות ללמוד בישיבות דתיות מאוד. עד היום אני אסיר תודה ומודה להם על הבלבול הזה. זה בלבול אשר נתן לי להכיר וללמוד ולהשתתף בקצוות שונות של היהדות שלנו – מבפנים ומתוך הזדהות, במִישוּש עם הלב והנפש ולא רק בעיניים ואוזניים. כך גדלתי גם אני עם כבוד והערכה לממסד הדתי לצד היותי חילוני-אפיקורוס הרואה בציונות את הדת המודרנית של היהדות.

הגענו ארצה. כאן התנפץ הכבוד שלי כלפי הממסד והמסגרת הדתית. לא מיידית. לקח יותר מדי שנים, אולי 20 שנה עם התלבטויות שונות וזוחלות בדרך. אך כאשר כבר "חזרתי בתשובה", הייתה זאת תשובה מוחלטת וברורה. מאז אינני משתתף ואינני מזדהה עם היכלי השלטון של הממסד הדתי המאורגן הישראלי - בתי הכנסת.


כאן למדתי את החשיבות הרבה כל כך של הפרדה בין דת ומדינה.
כאן הגעתי למסכנה ש"דת מאורגנת" המעורבת בכוח שלטוני, תמיד תנצל כוח זה לרעה.
כאן זכיתי לראות את הממסד המאורגן של היהדות המאורגנת הדתית משתמש בכוחו להעמיק את הגזענות כלפי הלא יהודי, לנטוע שנאה כלפי האויב (בנוסח "מעשי ידי טובעים בים ואתם שרים הללויה"), להעדיף נדל"ן משיחי על פני נפש אנושי, להנהיג חוקים ומצוות בכפיה במקום מתוך אהבה ואמונה ורצון. כאן ראיתי שגם במשטר שלנו אשר איננו כפוף לגמרי לכוהני ההלכה (כגון באיראן) מסוגלת המעורבות של הממסד הדתי בענייני המדינה להוביל למסלולי התדרדרות מהחופש והסובלנות.

מי אני הפונה עורף לדת הממסד? לא ברור שצריך להגדיר, אך אם כן:
אני בן-אדם דתי יהודי וישראלי.

ראשית אני בן-אדם, שווה לכל יתר בני אדם, לא יותר ולא פחות. אם התמזל גורלי לחיות חיים טובים יותר מאחרים, הדבר מחייב בי לנסות ולפעול לכך שהזדמנות לחיים טובים יותר תינתן גם להם.

שנית אני דתי, בדרכִי שלי וללא קשר עם אחת הדתות המאורגנות. כן, אני מכיר בכוח עליון אשר אינו מוּכר דרך המדע וההשכלה המודרנית. אני חש בכוח עליון אשר מתמצא באנרגיה קוֹסמית הקושרת בין כל נפש חי וצומח עלי אדמות. אני חש, ומעבר לכך אינני יודע. אך אני חש זאת בעצמה ובבהירות. מעבר לכך אני עובר לשְדוֹת האמונה. אני מאמין בנפש האדם הנובע מאותה אנרגיה קוֹסמית והחוזר אליה עם גמר החיים. זאת ה"נשמה", האנרגיה הנצחית השווה לכל בני אדם בכל מקום. אינני יודע מה מהות אותה אנרגיה קוסמית "אלוהית" אשר ממנה באה ואליה חוזרת הנשמה. אינני מרגיש משועבד אליה, אינני מאמין בצורך לבנות לה טכסים, אינני מאמין בצורך להתחבר עם אחרים או לשכנע אחרים לאמונתי בה. אבל אני מאמין שממנה אני יכול לשאוֹב כוח של סיוע לגוף ולנשמה. אינני מפחד מ"אמונה" אשר אין לה הוכחות מדעיות. כדוגמה, אני מאמין שטוב להיות טוב ורע להיות רע גם אם אין הוכחות מדעיות ואינני מבקש לכך כל הוכחה. אֶמונַתִי נובעת מתחושה עמוקה. זאת אמונה. לכן אני מגדיר את עצמי כדתי.

ובנוסף, אני יהודי. היהדות היא קבוצת השייכות העיקרית שלי. יהדות היא ציביליזציה שלמה, עם היסטוריה ותרבות ולאומיות וספרות והגות הנפרשים על פני אלפי שנות גורל משותף של גְדוּלה וסבל. יהדות היא גם ציביליזציה שבנתה כלי אדיר של דת מאורגן. זה כלי אשר בעבר הרחוק השתלט על כוח ההכרעה בממלכות ישראל והביא לאָבדנם. זה גם הכלי ששמר על אותה ציביליזציה מכיליון כאשר אפסו כוחותיה השלטוניים. יהדות היא עבורי שורשים עמוקים ועקשניים את תוך העבר, הווה ועתיד של אותה ציביליזציה. אך יהדות היא עבורי גם סבא שלום עם הזקן הלבן והארוך אשר לא זז ממקומו בעת תפילת שמונה-עשרה כאשר בית התפילה הקטן התמלא עשן משרפה שפרצה מעבר לקיר, עקשן באמונתו ובוטח בשורשיו, וללא כל צורך בקִרְבה לשלטון כל עוד לא מזיזים אותו בכוח מתפילתו.

ועוד בנוסף, אני ישראלי. במסגרת הישראליות שלי אני ציוני, והציונות צומחת מתוך שייכותי לציביליזציה יהודית הנטועה עם שורשים עמוקים באדמת ארץ ישראל. אך הציונות שלי אינה באה היום לשלול את שורשיו העמוקים בחבל ארץ זו של ציביליזציה אחרת, ואני מחבק את צורך הצודק והמוסרי למצוא חיי שלום של שורשים ליד שורשים. הבדלי צמיחה של שתי ציביליזציות אינם משנים את העובדה הנפלאה שכולנו ראשית-כל בני אדם שווים עלי אדמות. וכפי שהוגדר לעיל, היותנו בני אדם שווים מקדים ונהייה למעטפת של כל שייכות נוספת. אני גם דתי המאמין שכל נשמה נובעת ממקור קוסמי משותף. המקורות העתיקים של הציביליזציה היהודית שלי ידעו זאת כאשר קבעו שבני אדם נבראו בצלם אלוהים. אי לכך, זהותי כבן-אדם דתי וגם יהודי מנחה את זהותי כישראלי שהוא גם ציוני, ומנחה את גישתי לשכנַי הלא יהודים במדינה וגם לאלו מחוץ למדינה.

לאחר ההסבר וההגדרות האלו, אני יושב כאן ביום הכיפורים וממאן להצטרף למתפללים בבית הכנסת המקומי. הרי יש לי סיבות המנחות את מעשַי, ואני מאמין שדרכי היא נכונה במציאות של הדת המאורגן ביְדֵי ממסד חסר צדק ומוסר במדינתי.

ובכל זאת אני מתגעגע לבית התפילה הקטן והפשוט וגם לסבא שלום עם הזקן הלבן והארוך.

באהבה ובבקשת מחילה,
אבא-סבא, אהרון

יום שלישי, 22 במאי 2007

עוד פעם יום-הולדת

14/05/2007

עוד פעם יום-הולדת.
שנה שלמה הייתי בן 65, וכעת מסיים שנת גיל זו וממשיך הלאה. בעבר הרחוק ראיתי בגיל זה ככניסה ל"זיקנה", גיל שבו אוכל להביט אחורה על איך הגשמתי כל חלומותיי וקדימה על איך אוכל להתבסם באותה הגשמה וליהנות מתוצאות החלומות. והיום.....היום גיל 66 נראה לי עדיין "צעיר פּלוּס כמה שנים", אך הרבה מחלומותיי התמוססו במציאות השנים, ואני לעיתים רבות נהנה מהאפשרות שהגיל מקנה לי להשמיעה זעקות של אכזבה וביקורת על אותה מציאות.


האמת. מצבי טוב. אני עדיין נשוי ומסור לאותה חַבֵרָה אחת שהסכימה לסבול אותי מאז החתונה לפני 45 שנה. אני נהנה מהילדים שלנו, גאה בהם כבני אדם, אוהב את כל הכלות שלנו, ומשוגע על כל הנכדים ונכדות. אינני דואג מיכולתי לגמור את החודש ולשלם את חשבון החשמל. נכון להיום, אנחנו בסדר. אם לא יוצאים כל שנה לביקור קצר בטורקיה או קפריסין, הדבר קשור יותר לאופי החסכוני (ואולי קמצני) שלי מאשר לחשבון שלנו. וגם מצב הבריאות די סביר. אני ואיריס מרגישים את ההבדל של השנים, אך סך הכל, ולמרות החריקות המתווספות, נותרנו עד הלום די שלמים בגוף ונפש. ויש לנו גם הרחבה מצומצמת של חוג משפחתי חזק ונאמן עם קרובי משפחה שהם באמת קרובים. ויש לנו גם חברים. חברים טובים ואהובים. חברים שמוכנים לסבול את השיגעונות שלי (לפעמים בזכותה של איריס) ואני את שלהם, ונשארים חברים ונאמנים.


ואם כך, החיים הם טובים. ויש סיפוק.....מחוג המשפחתי.......מחוג החברים......מחוסר דאגה מתמדת לפרנסה....וגם מחידוד האבחנה לאורך השנים לגבי מה הם הדברים החשובים באמת.


ויחד עם זאת יש גם אכזבות גדולות.....וחוסר סיפוק המנקר לפעמים אֶל עומקי הבטן ומתיר את הנשמה בחוסר מנוח. ולפעמים כאשר אני מוצא את עצמי חסר סבלנות או כועס על דְבר-מה לא כל כך חשוב או על מישהו שזוכה לצערו להתווכח איתי................אני בודק את עצמי לאחר מכן ומוצא שהמקור להתנהגותי היה במצב רוח קודר שנכנס בי קודם לכן עקב מחשבות על דברים שבכלל לא נוגעים לאדם או לדבר שנפגע מהכעס ומחוסר הסבלנות שהפגנתי.


יש חוסר סיפוק לצד הסיפוק. יש אכזבות גדולות ליד חיים טובים. חלומות שפעם נראו כמציאות, נאבדו בערפל הזמן. ואֵלו נהיו לי למקור גועש של אי-שקט.


גדלתי על התייחסות מובֶנֶת מאליו למספר רבדים של מציאות ומציאות לעתיד. ראיתי ביהדות ציביליזציה מלאה עם שורשים ליצירת מופת המסדירה את היחס בין האדם לסביבתו ולבלתי נודע. ראיתי בהקמת מדינת ישראל את הבית אשר ייתן דרור לתחייה מחודשת של היהדות ויתפתח גם הוא ליצירת מופת של "אור לגויים" ודוגמה מוחשית נאורה של התנהגות האדם לסביבתו וזולתו. וראיתי בקיבוץ ובחייו היום-יומיים את הגרעין המוביל להגשמת ה"אור לגויים" של המדינה על בסיס ערכים כלל-אנושיים המוקנים לנו על ידי נביאי ישראל ולא ע"י מרקס ואנגל.


שנים רבות "ידעתי" שאכן זה הכיוון אליו המציאות צועדת. הייתי צעיר ולא היו ספקות. לא רק אני. גם אחרים. אמנם, היו בקיעים באופק. גם ראינו חלק מהם. אך לא הערכנו אותם ברצינות, כי הכיוון העיקרי היה ברור וידענו שבהמשך הכל יסתדר על פי התמונה שציירנו.


טעיתי. התמונה שציירנו הייתה חלום אשר פה ושם הצליח להתמודד עם שולי המציאות, אך אף פעם לא התמזג עם המציאות.


היהדות המתחדשת במדינה אימצה תכני דת אשר ברובם פונים לכיוונים פונדמנטליסטים השוללים גישה פתוחה ופלורליסטית להתקשרות עם שורשי הציביליזציה של עם ישראל. מתוך זאת, הדת שלנו בישראל גם אימץ ברובו כיוונים פוליטיים אשר אינם יכולים להוות "אור לגויים"; כיוונים פוליטיים המקדמים חוסר סובלנות, הפליה וגזענות כלפי הגוי שגר בתוכנו או ההוא תחת כיבושנו ; כיוונים שגם גוזרים עלינו עתיד שלא יהיה בו אור ליהודים.


המדינה הפנתה עורף לחזון מדינת הרווחה ואימצה כיוונים המגבירים את הפער בין מי שיש לו לבין מי שאין לו. במקום קהילה דואגת בחרנו בקהילה נשלטת ע"י מחזיקי ההון. רדפנו אחרי המודל האמריקאי ומודל הת'טשרי – ובקצב המשיג את שניהם. בעולם המערבי הצלחנו להגיע לראש הפירמידה של פערי פרנסה. הצלחנו לדרדר את ערך החינוך של "עם הספר" למימדים מסוכנים. הצלחנו לקלוט באופן סיטונאי התנהגויות של שחיתות וחוסר מוסריות לתוך שיכבת המנהיגים של המדינה. הצלחנו להצמיח פשע ואלימות המעמידים אותנו בשורה נכבדת עם יתר העמים – אך רחוק מלהיות "אור לגויים". ועל כל אלו החלטנו גם לאמץ פרשנות המשווה בטחון עם כיבוש. בטחון=כיבוש. כיבוש=בטחון. החלטנו שאנחנו דורשי שלום כל עוד אנחנו נשארים מחזיקי אדמות כיבוש של אוכלוסיה גדולה ללא זכויות. החלטנו להמשיך ולהתנחל בארץ כבושה ולדרוש מיושבי הארץ להיות שקטים ומנומסים. החלטנו לדרוש שלום עם סוריה ולהמשיך לשבת בגולן. החלטנו להטיל את כל האשמה על האויב ולהתעלם מחלקנו בהחמרת המצב באזור.


והקיבוץ.........הגרעין המוביל .......הדוגמה האישית לאיך יכול להיות בין אדם לחברו וסביבתו......הקיבוץ הזה הולך ונעלם. הרוב הגדול בקיבוץ ההולך ונעלם מאמץ כבר מזמן את מרבית הכיוונים החברתיים של יתר המדינה. יועצי חזון ההון שולטים בכיווני הקיבוץ של היום. חזון חברתי, חזון הנביאים, חזון של צימצום פערים, חזון של קהילה השותפה מלאה לצערו של היחיד ולשמחתו – כל אלו נותרו נחלת מספר הולך וקטֵן של קיבוצים. הקיבוץ בו אני חי - אינו ביניהם.


וכל זה קרה כאשר אנחנו עמדנו בצד וקיטרנו בשיחות בינינו – בין החולמים והמשוכנעים. לא קמנו להילחם. לא יצאנו לרחובות. לא יצאנו להתמודד עם הציבור ולשכנע. ישבנו בצד וקיטרנו בינינו. כמה לא טוב במדינה. כמה לא נכון לקצץ ברווחה וחינוך. כמה לא צודק יחס הכובש לניכבש. קיטרנו בינינו. חשבנו ש"לקטר" על המצב מעמיד אותנו על הצד של הצדיקים, ובזה מילאנו את חובתנו האזרחית והמוסרית. כאשר באנו ארצה להגשים את החלום, לא חשבנו שנצטרך להיאבק עבורו מול זרם גואה ומתרומם נגדו. ולרוב, ישבנו בצד וקיטרנו בינינו.


לכן אין פלא שהיום – כאשר החיים שלי הם טובים – אני מאוכזב וחסר סיפוק, וגם פה ושם כועס ומתקשה להיות רגוע, וגם לא מרגיש שמגיע לי נסיעת בילוי לחו"ל כל שנה, וגם לפעמים מתעורר בלילה ולא יכול להירדם בגלל משהו שמנקר בי עמוק בבטן....................

יום שישי, 11 במאי 2007

אכזבת ביניים מדו"ח ועדת וינוגרד על הלוחמה בלבנון

אינני שלם עם מה שבינתיים לומדים מ"דוח וינוגרד".
הדגשים של הדוח מפריעים לי – ליתר דיוק, אי הבלטת הדגשים הנכונים. אמנם אני מודה שלא קראתי את כל 300 ומשהו עמודיו. אני ניזון מהסיכום שהקריא וינוגרד בהופעה טלוויזיונית מאוד מתוקשרת, מהרבה כתבות כתובות ומדוברות של אנשי התקשורת, ומאווירה כללית הקובעת את עיקר הדגשים והאשמות לכישלונות מלחמת לבנון השנייה. ההתמקדות עדיין על שלושת "גיבורי" המערכה – ראש ממשלה חדש ופזיז, שר בטחון חדש ללא ניסיון הממעיט בייעוץ מקצועי, ורמטכ"ל יהיר המכיר את השמים אך ללא רגליים על האדמה.

כל אלו הם הדגשים של ראייה קיצרת תווך על מה שקרה במלחמת לבנון השנייה. קיוויתי להרבה יותר דגש על תהליכים אסטרטגיים שהתפתחו ונמשכו והתעצמו לאורך תקופה של 40 שנה המקדימות למלחמה זו.

נראה לי ששורה התחתונה מתקבצת לשני משפטים:
הצבא והממשלות הכשילו אחד את השני לאורך השנים.
שניהם הכשילו את העם, והעם הכשיל את שניהם יותר ויותר לאורך השנים.

אפשר להציג זאת גם במשפטים אלו:
40 שנות כיבוש אשר נתמכו על יד כמעט כל הממשלות ואשר נתמכו על ידי רוב ברור של העם הפכו את הצבא למשטרה השומרת על מתנחלים וּמְשַטֶרֶת בפלסטינאים. רוב חיילנו נהפכו לשוטרים במדי צה"ל. משטרה לא בנויה לניהול מלחמה.

זאת לא שמענו מדו"ח וינוגרד.

אנחנו בעמנו, והרי כל העם האמין ביכולת הצבא לטפל בכל בעיה. טעינו. ולא רק פעם. האמנו כך במלחמת לבנון הראשונה – והצמחנו את החיזבללה. האמנו כך ביהודה ושומרון – וקיבלנו אינתיפאדה אחרי אינתיפאדה. אפשרנו לצבא להרוס את הרשות הפלסטינאית של הפת"ח – וקיבלנו את הרשות של החמס. כל תוצאה הייתה גרועה יותר מהמצב הקודם.

אפשרנו ועודדנו למתנחלי יהודה ושומרון ועזה להפוך את השטחים לזירת נדל"ן משיחי, והאמנו שהצבא יוכל להגן עליהם ולשַטֵר בפלסטינאים המקומיים. וכאן הייתה הצלחתנו הגדולה של הפיכת הצבא למשטרה. והאם כבר הזכרנו שמשטרה אינה בנויה למלחמה ??

עם תוצאות מלחמת לבנון השנייה מתנפץ הבלון של צבא "כל יכול". תשעה חודשים לאחר מכן, עם הסיכומים הראשוניים של ועדת וינוגרד – הבלון שוב מקבל אישור להתנפח. רק נחליף ראש ממשלה חדש ופזיז. נחליף שר בטחון ללא רקע צבאי. נחליף רמטכ"ל שרק מבין בחיל אויר. הכל שוב יסתדר. זאת הפרשנות של רוב הכתבים. זאת הפרשנות של רוב העם.

רוב העם ממשיך לאשר את השיטור בשטחים, מאמין עוד יותר בהחזקת הנדל"ן בשטחים, בוכה על היציאה מעזה, ומבקש קברניטים חדשים שינפחו לנו מחדש את אותו בלון של צבא "כל יכול". דוח הביניים של ועדת וינוגרד בחן תקופה קצרה של כשלים מבלי לבחון שורשים, וכך מאפשר ניפוח הבלון מחדש.

והמלחמה הבאה הגדולה עוד לפנינו. לא מבצעי שיטור, לא הגנה על מתנחלים, לא הריסת בתים, לא מרדפים אחר מבוקשים, לא תרגילי מחסומים. גם לא פעולות גמול או מבצעי קומנדו. מלחמה. מלחמה באמת. חיל האוויר יאפשר בלימה. מה תאפשר ה"משטרה".

שתי סיבות אסטרטגיות דורשות החזרת המתנחלים ובהמשך - ובתיאום – התנתקות מהשטחים:
א. להחזיר אותנו להוויה של עם המגן על ארצו ולא על כיבושו.
ב. להחזיר את הצבא למוכנות צבאית במקום משטרתית.
מעניין מה יאמר או יתקן דוח ועדת וינוגרד הסופי. לצערי, אינני צופה שינוי באכזבתי.

יום שלישי, 8 במאי 2007

31 נהגים ב-3 דקות זה אנחנו

31 נהגים – 31 כלי רכב – לפחות 50 נוסעים – ועוד כמה הולכי רגל – לא יודע כמה – כולם עברו ליד רוכב אופנוע שוכב באמצע הכביש בצומת סואן – לידו אופנוע שכובואף אחד לא עצר - אף אחד לא עצראף אחד לא עצראף אחד לא עצראף אחד לא עצראף אחד לא עצר - ואף אחד לא עצר.

3 דקות שלמות עברו עד שקריאה ראשונה הופנתה למגן דוד אדום – על ידי מישהו – כך שומעים מהמשטרה. שבו רגע – אל תזוזו – עוד רגע – אל תזוזו – עוד רגע. 3 דקות זה המון זמן. אף טלפון נייד לא זז ממקומו. 31 מכוניות חלפו על הגופה - 3 דקות עברו ליד, ולא עצרו – וגם לא הזעיקו !!


והמצלמה צילמה הכל. חסד אחד אפשר להגיד על כל הנהגים שעברו בצומת.....הם לא דרסו אותו שנית. עקפו והמשיכו הלאה. חסד אחד. חסד אחד.


נהג אחד הוא נבלה. 3 נהגים זאת כבר קבוצה שולית מאורגנת של נבלות. אבל 31 נהגים – זה אנחנו ! זה אנחנו!

יום שני, 7 במאי 2007

עוד פעם יום-הולדת (66)


שנה שלמה בן 65, ובשבוע הבא מסיים שנת גיל זו וממשיך הלאה. בעבר הרחוק ראיתי בגיל זה ככניסה ל"זיקנה", גיל שבו אוכל להביט אחורה על איך הגשמתי כל חלומותיי וקדימה על איך אוכל להתבסם באותה הגשמה וליהנות מתוצאות החלומות. והיום.....היום גיל 66 נראה לי עדיין "צעיר פּלוּס כמה שנים", אך הרבה מחלומותיי התמוססו במציאות השנים, ואני לעיתים רבות נהנה מהאפשרות שהגיל מקנה לי להשמיעה זעקות של אכזבה וביקורת על אותה מציאות.

האמת. מצבי טוב. אני עדיין נשוי ומסור לאותה חַבֵרָה אחת שהסכימה לסבול אותי מאז החתונה לפני 45 שנה. אני נהנה מהילדים שלנו, גאה בהם כבני אדם, אוהב את כל הכלות שלנו, ומשוגע על כל הנכדים ונכדות. אינני מודאג מיכולתי לגמור את החודש ולשלם את חשבון החשמל. נכון להיום, אנחנו בסדר. אם לא יוצאים כל שנה לביקור קצר בטורקיה או קפריסין, הדבר קשור יותר לאופי החסכוני (ואולי קמצני) שלי מאשר לחשבון שלנו. וגם מצב הבריאות די סביר. אני ואיריס מרגישים את ההבדל של השנים, אך סך הכל, ולמרות החריקות המתווספות, נותרנו עד הלום די שלמים בגוף ונפש. ויש לנו גם הרחבה מצומצמת של חוג משפחתי חזק ונאמן עם קרובי משפחה שהם באמת קרובים. ויש לנו גם חברים. חברים טובים ואהובים. חברים שמוכנים לסבול את השיגעונות שלי (לפעמים בזכותה של איריס) ואני את שלהם, ונשארים חברים ונאמנים.

ואם כך, החיים הם טובים. ויש סיפוק.....מחוג המשפחתי.......מחוג החברים......מחוסר דאגה מתמדת לפרנסה....וגם מחידוד האבחנה לאורך השנים לגבי מה הם הדברים החשובים באמת.

ויחד עם זאת יש גם אכזבות גדולות.....וחוסר סיפוק המנקר לפעמים אֶל עומקי הבטן ומתיר את הנשמה בחוסר מנוח. ולפעמים כאשר אני מוצא את עצמי חסר סבלנות או כועס על דְבר-מה לא כל כך חשוב או על מישהו שזוכה לצערו להתווכח איתי................אני בודק את עצמי לאחר מכן ומוצא שהמקור להתנהגותי היה במצב רוח קודר שנכנס בי קודם לכן עקב מחשבות על דברים שבכלל לא נוגעים לאדם או לדבר שנפגע מהכעס ומחוסר הסבלנות שהפגנתי.

יש חוסר סיפוק לצד הסיפוק. יש אכזבות גדולות ליד חיים טובים. חלומות שפעם נראו כמציאות, נאבדו בערפל הזמן. ואֵלו נהיו לי למקור גועש של אי-שקט.

גדלתי על התייחסות מובֶנֶת מאליו למספר רבדים של מציאות ומציאות לעתיד. ראיתי ביהדות ציביליזציה מלאה עם שורשים ליצירת מופת המסדירה את היחס בין האדם לסביבתו ולבלתי נודע. ראיתי בהקמת מדינת ישראל את הבית אשר ייתן דרור לתחייה מחודשת של היהדות ויתפתח גם הוא ליצירת מופת של "אור לגויים" ודוגמה מוחשית נאורה של התנהגות האדם לסביבתו וזולתו. וראיתי בקיבוץ ובחייו היום-יומיים את הגרעין המוביל להגשמת ה"אור לגויים" של המדינה על בסיס ערכים כלל-אנושיים המוקנים לנו על ידי נביאי ישראל ולא ע"י מרקס ואנגל.

שנים רבות "ידעתי" שאכן זה הכיוון אליו המציאות צועדת. הייתי צעיר ולא היו ספקות. לא רק אני. גם אחרים. אמנם, היו בקיעים באופק. גם ראינו חלק מהם. אך לא הערכנו אותם ברצינות, כי הכיוון העיקרי היה ברור וידענו שבהמשך הכל יסתדר על פי התמונה שציירנו.

טעיתי. התמונה שציירנו הייתה חלום אשר פה ושם הצליח להתמודד עם שולי המציאות, אך אף פעם לא התמזג עם המציאות.

היהדות המתחדשת במדינה אימצה תכני דת אשר ברובם פונים לכיוונים פונדמנטליסטים השוללים גישה פתוחה ופלורליסטית להתקשרות עם שורשי הציביליזציה של עם ישראל. מתוך זאת, הדת שלנו בישראל גם אימץ ברובו כיוונים פוליטיים אשר אינם יכולים להוות "אור לגויים"; כיוונים פוליטיים המקדמים חוסר סובלנות, הפליה וגזענות כלפי הגוי שגר בתוכנו או ההוא תחת כיבושנו ; כיוונים שגם גוזרים עלינו עתיד שלא יהיה בו אור ליהודים.

המדינה הפנתה עורף לחזון מדינת הרווחה ואימצה כיוונים המגבירים את הפער בין מי שיש לו לבין מי שאין לו. במקום קהילה דואגת בחרנו בקהילה נשלטת ע"י מחזיקי ההון. רדפנו אחרי המודל האמריקאי ומודל הת'טשרי – ובקצב המשיג את שניהם. בעולם המערבי הצלחנו להגיע לראש הפירמידה של פערי פרנסה. הצלחנו לדרדר את ערך החינוך של "עם הספר" למימדים מסוכנים. הצלחנו לקלוט באופן סיטונאי התנהגויות של שחיתות וחוסר מוסריות לתוך שיכבת המנהיגים של המדינה. הצלחנו להצמיח פשע ואלימות המעמידים אותנו בשורה נכבדת עם יתר העמים – אך רחוק מלהיות "אור לגויים". ועל כל אלו החלטנו גם לאמץ פרשנות המשווה בטחון עם כיבוש. בטחון=כיבוש. כיבוש=בטחון. החלטנו שאנחנו דורשי שלום כל עוד אנחנו נשארים מחזיקי אדמות כיבוש של אוכלוסיה גדולה ללא זכויות. החלטנו להמשיך ולהתנחל בארץ כבושה ולדרוש מיושבי הארץ להיות שקטים ומנומסים. החלטנו לדרוש שלום עם סוריה ולהמשיך לשבת בגולן. החלטנו להטיל את כל האשמה על האויב ולהתעלם מחלקנו בהחמרת המצב באזור.

והקיבוץ.........הגרעין המוביל .......הדוגמה האישית לאיך יכול להיות בין אדם לחברו וסביבתו......הקיבוץ הזה הולך ונעלם. הרוב הגדול בקיבוץ ההולך ונעלם מאמץ כבר מזמן את מרבית הכיוונים החברתיים של יתר המדינה. יועצי חזון ההון שולטים בכיווני הקיבוץ של היום. חזון חברתי, חזון הנביאים, חזון של צימצום פערים, חזון של קהילה השותפה מלאה לצערו של היחיד ולשמחתו – כל אלו נותרו נחלת מספר הולך וקטֵן של קיבוצים. הקיבוץ בו אני חי - אינו ביניהם.

וכל זה קרה כאשר אנחנו עמדנו בצד וקיטרנו בשיחות בינינו – בין החולמים והמשוכנעים. לא קמנו להילחם. לא יצאנו לרחובות. לא יצאנו להתמודד עם הציבור ולשכנע. ישבנו בצד וקיטרנו בינינו. כמה לא טוב במדינה. כמה לא נכון לקצץ ברווחה וחינוך. כמה לא צודק יחס הכובש לניכבש. קיטרנו בינינו. חשבנו ש"לקטר" על המצב מעמיד אותנו על הצד של הצדיקים, ובזה מילאנו את חובתנו האזרחית והמוסרית. כאשר באנו ארצה להגשים את החלום, לא חשבנו שנצטרך להיאבק עבורו מול זרם גואה ומתרומם נגדו. ולרוב, ישבנו בצד וקיטרנו בינינו.

לכן אין פלא שהיום – כאשר החיים שלי הם טובים – אני מאוכזב וחסר סיפוק, וגם פה ושם כועס ומתקשה להיות רגוע, וגם לא מרגיש שמגיע לי נסיעת בילוי לחו"ל כל שנה, וגם לפעמים מתעורר בלילה ולא יכול להירדם בגלל משהו שמנקר בי עמוק בבטן....................



יום חמישי, 3 במאי 2007

איפה הסטודנטים ?

הירהורים על שביתת הסטודנטים:
יתכן ואף סטודנט לא יקרא מכתב זה – אבל אולי כן.


סטודנטים יקרים,


אני בעד שכר לימוד חינם (אמיתי) בבתי הספר. אני בעד יותר שעות חינוך בבתי הספר. אני בעד כיתות קטנות יותר ולא צפופות. אני בעד המורים. אני בעד שעות העשרה וחוגים לכל הילדים ולא רק לילדי אמידים ומבוססים.


איפה אתם בכל הנ"ל. יש לנו מדינה הזונחת את החינוך מגיל הצעיר עוד לפני שמגיעים אליכם. לא כדאי להיות מורה אם צריך לפרנס משפחה וניתן למצוא אפשרויות אחרות. לא כדאי להיות תלמיד הנזקק לעזרה או ילד מחונן בכיתות השואפות ל-40 תלמידים.

הגישה הציבורית לערך "חינוך" נקבעת עוד הרבה לפני הגעתכם לאוניברסיטה. ולא מרגישים אתכם במאבקים הציבוריים לשינוי הגישה הציבורית. ובכלל, הלימודים שלכם ממשיכים כסדרם כאשר המורים שובתים, כאשר מקצצים בתקציבי חינוך ובשעות לימוד ובמורים והופכים את הקריירה בחינוך לבלתי סבירה ומבריחים את המוכשרים היכולים למצוא עתיד אחר. ואיפה אתם מול כל אלו. לא מפגינים ולא שובתים את לימודיכם ולא עומדים בצמתים ולא...ולא... ולא.

ובכלל מתקשים לראות אתכם מעלים ראש מול מגמה שלטונית נחרצת של העדפת הרווחה של משפחות ההון על פני רווחת משפחות העוני, הפרטת שרותים ציבוריים (ראה לדוגמה: ערך "אבטלה ותוכנית ויסקונסין" והיד עוד נטויה), וקיצוצי רווחה שהביאו לנו את כיכר הלחם וצעדת ויקי קנפו ומחאת חולי הסרטן, וגידול עצום במספר הנדרשים לעמותות נותני צדקה וחסד לאביונים. ואיפה אתם מול כל אלו. לא מפגינים ולא שובתים את לימודיכם ולא עומדים בצמתים ולא...ולא... ולא.


אני מבין. אתם עסוקים בלימודים. אין לרובכם זמן להתעסק בצרות של אחרים. ובכלל, אתם הרי חלק מהציבור הישראלי - ציבור אשר ברובו הגדול לא מתעסק בצרות של אחרים. כל אחד והצרה שלו. לבד....לבד....לבד.


אני גם בעדכם. חוסר התמיכה השלטונית בחינוך לא פוסחת על החינוך הגבוה. אבל לא בעיניים עצומות. יש ביניכם היכולים לשלם יותר, ויש היכולים לשלם פחות. אנא הסכימו לאבחנה הזאת. יהיה זה קרש קפיצה נאות להתחלת ההתעסקות המאורגנת שלכם בצרות של אחרים. ומי יודע....אולי משם תצעדו הלאה והלאה למחאות על צרות נוספות של אחרים בחברה שלנו, ואולי אפילו תשפיעו על שינוי הגישה השלטונית והציבורית למדיניות הרווחה. אולי גם בשנה הבאה תתנו מספר שבועות של הפסקת לימודים לטובת עזרה למחאות חברתיות של אחרים. נא לזכור: כל האחרים הם אנחנו.