אום-אל-פחם, 3.2009

ביום שלישי, 24 לחודש מרץ, שנה זו, בשעה 10:00 בבקר צעדה קבוצת ימין קיצוני של ברוך מרזל במעלה כביש הכניסה האחורי של אום-אל-פחם. הייתה זאת צעדה חוקית שבאה להראות עד כמה הגזענות והלאומיות הקיצונית יכולים לנצל את התהליך הדמוקרטי על מנת להתגרות ולסכל במכוון אפשרות לדו-קיום והבנה בין המדינה היהודית לבין המיעוט הערבי היודע שזו גם ארצו וארץ אבותיו.

הייתי שם באום-אל-פחם באותו בוקר. באתי לבד כאזרח יהודי לעמוד עם תושבי העיר בהפגנת מורת רוח וסולידריות אזרחית מול ההתגרות הגזענית של הצועדים. באתי על מנת להצטרף ליהודים רבים נוספים (אך באו רק מעטים) אשר יהוו חיץ ממתן בין הכעס הריגשי של תושבי המקום לבין המראה של "משטרת היהודים" המגינה על ההתגרות של הצועדים.

לא ראיתי את הצעדה. רוב מפגיני או-אל-פחם לא ראו את הצעדה. הדרך הראשית, במרחק קצר ממסלול הצעדה, נחסמה ע"י חומת שוטרים בין ברגל בין על סוסים. מאחוריהם ניצבה משאית תותח המים ומאחוריה ניידת רשות בתי הסוהר. מיעוט המקומיים שעמד מול הצועדים היו כנראה אלו שידעו לעקוף את מכשולי השטח והמשטרה.

בין לבין, תוך כדי הליכה לעבר חומת המשטרה, שוחחתי עם תושב המקום, מנהל בית ספר מקומי. הוא גם שאל אותי מה אפשר לאמר לתלמידיו כאשר המדינה מאפשרת ומגינה על צעדת גזענות. נדמה לי שתשובתי הייתה חלשה מדי.

ההמון (מאות? אלפים? לא ספרתי) עמד בסדר מופתי מול חומת המשטרה. לא דחפו. לא נדחפו. לא צעקו במיוחד. לא קיללו במיוחד. הרחוב היה מלא וצפוף. עמדו גם על גגות ונשפכו לסמטאות הקרובות.. עזר לי המזל ומצאתי את עצמי בחצר בית עם חומה נמוכה לאורך הרחוב ההומה. כך הצלחתי להגיע לתצפית ישר מאחורי חומת השוטרים - ביניהם לבין רוכבי הסוסים. עמדתי מעל החומה וראיתי ציבור המון וצפוף, נשים וגברים, כל הגילאים; פה ושם פרצוף יהודי מחזיק בשלט של שלום עכשיו או מר"צ; הרבה תקשורת ומצלמות (גם רובם לא הצליחו לראות את הצעדה). וגם הרבה דגלי פלסטין. ככלל, ראיתי ציבור של תושבי המקום כועס אך שפוי, מתרגש אך מתון, מפגין אך תרבותי. אנושי......אנושי..........


לפתע ראיתי קבוצה קטנה של נערים רצים בסמטא שהובילה אותי לחצר הבית. הם הגיעו לקצה הרחוב הסואן והחלו לזרוק אבנים לעבר חומת השוטרים ורוכבי הסוסים.
מאותו רגע הגלגל התהפך. מצאתי את עצמי בחזית של סרט אחר. השפיות והמתינות של הרבים פינו דרך לאלימות וההתגרות של המיעוט וגם לתגובתם המהירה של השוטרים. מְעַלי עפו האבנים ומסביבי נפלו פגזי ההלם וגז המדמיע שירו השוטרים. הנמכתי ראש מאחורי חומת החצר וכעבור רגע או שניים הגחתי מחצר הבית חזרה לרחוב וישר ליד חומת השוטרים. הבטתי סביבי. הרחוב התרוקן כליל מהמוניו המפגין והשאיר מאחוריו עשן של גז מדמיע ורעמי רימוני ההלם שהמשיכו לנחות סביבנו. קבוצות של נערים המשיכו להגיח מהסמטאות ולזרוק אבנים לעבר חומת השוטרים. התחלתי לסגת אחורה לאורך הרחוב כאשר עיני התחילו לצרוב עד כדי קושי לראות לאן אני נסוג, והריאוֹת זעקו והזהירו אותי מקשיי נשימה. סחרחורת קלה מילאה את ראשי ורק רציתי להגיע לאוטו ולהימלט. ידעתי שביום זה כבר לא אצליח לעמוד כמפגין מול צעדת הגזענות. ידעתי כבר שגם לא אצליח לעמוד עם יהודים וערבים אחרים כחיץ ממתן בין המשטרה ופגזי הגז לבין נערי הסמטאות, זורקי האבנים. העימות האלים המשיך כך עוד מספר שעות (כך למדתי בחדשות). ההמון, הציבור הגדול כבר לא היה שם.

יום לפני הארועים באום-אל-פחם קיבלתי מידע באי-מייל ממספר מקורות אודות הצעדה הצפויה. גם קראתי על מנהיגות יהודית שנפגשה עם מנהיגות העיר על מנת לתאם עמדות לגבי "הורדת הלהבות" ויצירת מסגרת נוכחות מרגיעה אשר תימנע התלהטות יצרים ושפיכות דמים. נראה היה לי תמיד שהדרך הטובה ביותר להילחם נגד הגזענות הלאומית במדינה הינה בדרכים נחושות ובוטות אשר מפגינות "כח ללא אלימות". המפגש בין מנהיגות יהודים למנהיגות העיר לא הצליחה להביא את נערי הסמטאות להבנה בכדאיות וביעילות של "כח ללא אלימות". גורמים העומדים מאחורי נערי הסמטאות כנראה אינם מזדהים עם הדרך של "כח ללא אלימות".

יתכן ולא נגיע לפעולה משותפת ויעילה בין יהודים וערבים במאבק להכרה ולשיוויון מבלי להגיע לפעולה משותפת ישירות עם נערי הסמטאות והגורמים העומדים מאחוריהם. אין אולי מנוס מאשר למצוא נתיב המפגיש באופן קבוע בין נערי הסמטאות והעומדים מאחוריהם לבין נערי התנועות היהודיות והעומדים מאחוריהם. נערי הסמטאות צריכים להיווכח בשני דברים: ראשית, שיש במסגרת הדמוקרטיה דרך אחרת ויעילה יותר מאשר הפגנה דרך אלימות; שנית, שיש יהודים רבים מאוד המוכנים לעמוד לצידם ובתוכם במאבק פעיל בעד זכויות ושיוויון ונגד הגזענות הבהמית של קבוצות כמו זו של ברוך מרזל – אך בדרך של הפגנת והפעלת "כח ללא אלימות".

מה היה קורא לו נערי הסמטאות היו פוגשים את צוֹעדי הימין של ברוך מרזל אם זר פרחים לכל צועד ולכל זר מחובר מכתב קצר המוקיע את הגזענות המופגנת ומאידך מתגאה בזכויות של תושבי העיר בארץ מולדתם וארץ אביהם? נו, טוב, זה כבר יותר מדי לבקש מנערים (יהודים או ערבים) באווירה המיליטנטית של מדינתנו. אבנים מהווים "נשק חם" היכול לגרום לחבלות קשות ואף למוות. נגדם המשטרה רואה צורך להשתמש בגז מדמיע וזרנוקי מים. אם כך, מה היה קורא לו היו 200 בני נוער ואחרים מתושבי העיר ופעילים יהודיים כובלים עצמם אחד לשני בשרשראות, שוכבים כך על כביש הכניסה וחוסמים לזמן ארוך את כניסתם של הצועדים על ידי "התנגדות פסיבית" למאמצי המשטרה לפנותם? וסביבם יעמדו גם פעילי שלום עכשיו ומרצ וחברי קיבוצים המושיטים פרחים לשוטרים העושים את מלאכתם? מה היה קורה? גז מדמיע נגד פרחים והתנגדות פסיבית!!??...............אך להגיע לתסריט כזה יש צורך בשיתוף פעולה עם נערי הסמטאות והשבאב, בהסברה, באימונים ובאמונה. הדרך ארוכה היא ורבה.

אין לו כל רצון להיפגש

לחברַי ולכל מי שעדיין מתעניין בהשלכות המלחמה בעזה:

בשבוע שעבר הייתי אמור להגיע לפגישה בין יהודים וערבים מאיזור הגליל המערבי. אנחנו קבוצה אקראית של יהודים מהאזור יחד עם קבוצת אמנים ערביים מעמותת איבדאע המבוססת בכפר יסיף. הקבוצה התארגנה ברצון לייזום תוכניות החודרות למגזרים שונים בקהילות שלנו בניסיון לטפח היכרות והבנה בין יהודים וערבים בגליל.

פגישה קודמת התקיימה לפני כחודש וחצי. בינתיים, 1200 חללים הובאו לקבורה בעזה. נאלצנו לדחות את המפגש של שבוע שעבר לאחר שרוב המשתתפים הערבים הודיעו שלא יבואו בעקבות המלחמה בעזה. כתחליף כונסה קבוצה קטנה של צוות מוביל. 8 מאיתנו, ערבים ויהודים, נפגשנו בגלריה של עמותת איבדאע בכפר יסיף לדון בדרכים להתגבר על אירועי התקופה ולהמשיך בפעילות.

אחד מבאי המפגש היה אמן צעיר אשר הגיע על מנת לייצג את כל אלו אשר נמנעו מלבוא. כאשר הוא נולד הייתה תקוות אביו לחיי שלום ושלווה עם שכניו היהודים החדשים )יחסית( בגליל. לכן קרא לבנו בשם סאלם.

סאלם דיבר במפגש, ואני כאן אנסה להביא בפניכם מזיכרוני את תעתיק דבריו. אבקש כאן את סליחתו של סאלם במידה וזיכרוני או הבנתי אינם תואמים במדויק את כוונתו. נכון, אני ואחרים לא הסכמנו עם מסקנותיו, וניהלנו שיח ודברים עמו, אך חשוב ביותר להקשיב לדבריו, להבין את רחשי לבו, ולהבין את השלכותיהם. תוצאות המלחמה בעזה הן לא רק לגבי תקופת רגיעה מסוימת מהקסאמים, ולא רק לגבי תהודת המדיה העולמי. תוצאות המלחמה גם משליכות רגשות קשים על שכנינו, אזרחי ישראל הערבים.

הנה ניסיון זכרוני להעלות בכתב את דבריו של סאלם:

"כעת אין בי כל רצון להיפגש עמכם ועם חבריכם היהודים. זה עתה הרג העם שלכם כל כך הרבה גברים, נשים וטף מאחַי הפלסטינים הערבים. אני וחברַי עדיין מלקקים את הפצעים שלנו, את הכעס, את הייאוש. הגעתי הערב נגד רצוני אך ורק לאמר לכם דברים אלו ועל מנת שלא תהיו תחת האשליה שעדיין קיימת אפשרות לקשר ודו-שיח בינינו.

היהודים מגיעים הנה למפגשים על מנת לייצור מראית עין של דו-קיום בינינו. אינני מחפש חברים.
אני מחפש שוויון. אני מחפש דרך ליַדֵעַ אתכם שזו הארץ שלי, של אבי, של סבי ושל סב סבי. אתם הפכתם אותי לאזרח ממדרגה נכותה בתוך הארץ שלי, הארץ שנישלתם אותה ממני.

למרות שאני יודע שאין באפשרותי לגלגל את ההיסטוריה אחורה, אני זועם על אי-יכולתכם להכיר גם בהיסטוריה שלי בארץ. בתוך ומחוץ לכותלי בית הספר למדתי את ההיסטוריה שלכם ואת הסבל שלכם לאורך הדורות. ביקרתי את שרידי מחנות ההשמדה באירופה. למדתי את התנ"ך והספרות שלכם. אבל אתם…..אתם מפנים עורף ונותרים עיוורים ל"נקבא" שלנו, לאסון אשר פקד אותנו כאשר האדמה הזו נקרעה מקרבינו. אתם מתגוררים ביישובים הפרושים על חורבות הכפרים שלנו, והדבר נעלם מעיניכם. מערכת החינוך לא מלמדת את ההיסטוריה שלנו במקום. אתם מתמרמרים על כל אזכור של מה שאבד לנו. אתם מתרעמים על כל אזכור של זכותנו בארץ שלנו.

בעיניכם אני תת-אנוש. 13 ערבים ישראלים נורו ונהרגו על ידי המשטרה בזמן המחאות של אוקטובר 2000. נכון, המחאה לא הייתה שקטה. היא הייתה תולדה של מאגר כעס ותסכול מהגישות התת-אנושיות כלפינו בארץ שלנו. התפרעות אלימה על ידי פושעים מתיישבים יהודים בשטחים הכבושים לא הביאה לשימוש בנשק חם והריגת יהודים. אך במחאה שלנו יריתם והרגתם 13 מאיתנו. עם יחס דומה לזה, לא ראיתם בעיה בהריגת מאות רבים של גברים ונשים וילדים חפים מפשע תוך כדי המלחמה נגד החמאס. לא הייתם עושים כדבר הזה בבתים שהפצצתם והרסתם לוּ היו אלו יהודים הגרים בתוכם.

אני אמן, ויחד עם אמנים נוספים בקבוצה שלנו אמשיך להשתתף בתערוכות הכוללות גם אמנים יהודים. אך אני ורוב חברַי בקבוצה אינם יכולים לספק את הצורך שלכם להראות איך אנחנו חיים בדו-קיום כאשר אנחנו מייללים וכואבים אובדן כה רב של חיי אדם וממשיכים לסבול מסטטוס מפלה בתוך הארץ שלנו."

זהו. אלו היו דבריו כפי שזכרתי. בדיבורו יכולנו לחוש את הרגש העמוק והאמיתי מעל ומעבר יכולתי להעתיקו למילה הכתובה. הדו-שיח שלנו עם סאלם עוד נמשך ולדעתי מצאנו עדיין מסד מספיק רחב לעבודה משותפת עם סאלם וחבריו, אך הן הוא והן אנחנו מודעים למשימה הקשה העומדת בפנינו, ואשר נעשתה עכשיו קשה כפליים ויותר מסובכת.

בתקווה לעתיד של הקשבה והבנה,
אהרון שריף
קיבוץ גשר הזיו