אום-אל-פחם, 3.2009

ביום שלישי, 24 לחודש מרץ, שנה זו, בשעה 10:00 בבקר צעדה קבוצת ימין קיצוני של ברוך מרזל במעלה כביש הכניסה האחורי של אום-אל-פחם. הייתה זאת צעדה חוקית שבאה להראות עד כמה הגזענות והלאומיות הקיצונית יכולים לנצל את התהליך הדמוקרטי על מנת להתגרות ולסכל במכוון אפשרות לדו-קיום והבנה בין המדינה היהודית לבין המיעוט הערבי היודע שזו גם ארצו וארץ אבותיו.

הייתי שם באום-אל-פחם באותו בוקר. באתי לבד כאזרח יהודי לעמוד עם תושבי העיר בהפגנת מורת רוח וסולידריות אזרחית מול ההתגרות הגזענית של הצועדים. באתי על מנת להצטרף ליהודים רבים נוספים (אך באו רק מעטים) אשר יהוו חיץ ממתן בין הכעס הריגשי של תושבי המקום לבין המראה של "משטרת היהודים" המגינה על ההתגרות של הצועדים.

לא ראיתי את הצעדה. רוב מפגיני או-אל-פחם לא ראו את הצעדה. הדרך הראשית, במרחק קצר ממסלול הצעדה, נחסמה ע"י חומת שוטרים בין ברגל בין על סוסים. מאחוריהם ניצבה משאית תותח המים ומאחוריה ניידת רשות בתי הסוהר. מיעוט המקומיים שעמד מול הצועדים היו כנראה אלו שידעו לעקוף את מכשולי השטח והמשטרה.

בין לבין, תוך כדי הליכה לעבר חומת המשטרה, שוחחתי עם תושב המקום, מנהל בית ספר מקומי. הוא גם שאל אותי מה אפשר לאמר לתלמידיו כאשר המדינה מאפשרת ומגינה על צעדת גזענות. נדמה לי שתשובתי הייתה חלשה מדי.

ההמון (מאות? אלפים? לא ספרתי) עמד בסדר מופתי מול חומת המשטרה. לא דחפו. לא נדחפו. לא צעקו במיוחד. לא קיללו במיוחד. הרחוב היה מלא וצפוף. עמדו גם על גגות ונשפכו לסמטאות הקרובות.. עזר לי המזל ומצאתי את עצמי בחצר בית עם חומה נמוכה לאורך הרחוב ההומה. כך הצלחתי להגיע לתצפית ישר מאחורי חומת השוטרים - ביניהם לבין רוכבי הסוסים. עמדתי מעל החומה וראיתי ציבור המון וצפוף, נשים וגברים, כל הגילאים; פה ושם פרצוף יהודי מחזיק בשלט של שלום עכשיו או מר"צ; הרבה תקשורת ומצלמות (גם רובם לא הצליחו לראות את הצעדה). וגם הרבה דגלי פלסטין. ככלל, ראיתי ציבור של תושבי המקום כועס אך שפוי, מתרגש אך מתון, מפגין אך תרבותי. אנושי......אנושי..........


לפתע ראיתי קבוצה קטנה של נערים רצים בסמטא שהובילה אותי לחצר הבית. הם הגיעו לקצה הרחוב הסואן והחלו לזרוק אבנים לעבר חומת השוטרים ורוכבי הסוסים.
מאותו רגע הגלגל התהפך. מצאתי את עצמי בחזית של סרט אחר. השפיות והמתינות של הרבים פינו דרך לאלימות וההתגרות של המיעוט וגם לתגובתם המהירה של השוטרים. מְעַלי עפו האבנים ומסביבי נפלו פגזי ההלם וגז המדמיע שירו השוטרים. הנמכתי ראש מאחורי חומת החצר וכעבור רגע או שניים הגחתי מחצר הבית חזרה לרחוב וישר ליד חומת השוטרים. הבטתי סביבי. הרחוב התרוקן כליל מהמוניו המפגין והשאיר מאחוריו עשן של גז מדמיע ורעמי רימוני ההלם שהמשיכו לנחות סביבנו. קבוצות של נערים המשיכו להגיח מהסמטאות ולזרוק אבנים לעבר חומת השוטרים. התחלתי לסגת אחורה לאורך הרחוב כאשר עיני התחילו לצרוב עד כדי קושי לראות לאן אני נסוג, והריאוֹת זעקו והזהירו אותי מקשיי נשימה. סחרחורת קלה מילאה את ראשי ורק רציתי להגיע לאוטו ולהימלט. ידעתי שביום זה כבר לא אצליח לעמוד כמפגין מול צעדת הגזענות. ידעתי כבר שגם לא אצליח לעמוד עם יהודים וערבים אחרים כחיץ ממתן בין המשטרה ופגזי הגז לבין נערי הסמטאות, זורקי האבנים. העימות האלים המשיך כך עוד מספר שעות (כך למדתי בחדשות). ההמון, הציבור הגדול כבר לא היה שם.

יום לפני הארועים באום-אל-פחם קיבלתי מידע באי-מייל ממספר מקורות אודות הצעדה הצפויה. גם קראתי על מנהיגות יהודית שנפגשה עם מנהיגות העיר על מנת לתאם עמדות לגבי "הורדת הלהבות" ויצירת מסגרת נוכחות מרגיעה אשר תימנע התלהטות יצרים ושפיכות דמים. נראה היה לי תמיד שהדרך הטובה ביותר להילחם נגד הגזענות הלאומית במדינה הינה בדרכים נחושות ובוטות אשר מפגינות "כח ללא אלימות". המפגש בין מנהיגות יהודים למנהיגות העיר לא הצליחה להביא את נערי הסמטאות להבנה בכדאיות וביעילות של "כח ללא אלימות". גורמים העומדים מאחורי נערי הסמטאות כנראה אינם מזדהים עם הדרך של "כח ללא אלימות".

יתכן ולא נגיע לפעולה משותפת ויעילה בין יהודים וערבים במאבק להכרה ולשיוויון מבלי להגיע לפעולה משותפת ישירות עם נערי הסמטאות והגורמים העומדים מאחוריהם. אין אולי מנוס מאשר למצוא נתיב המפגיש באופן קבוע בין נערי הסמטאות והעומדים מאחוריהם לבין נערי התנועות היהודיות והעומדים מאחוריהם. נערי הסמטאות צריכים להיווכח בשני דברים: ראשית, שיש במסגרת הדמוקרטיה דרך אחרת ויעילה יותר מאשר הפגנה דרך אלימות; שנית, שיש יהודים רבים מאוד המוכנים לעמוד לצידם ובתוכם במאבק פעיל בעד זכויות ושיוויון ונגד הגזענות הבהמית של קבוצות כמו זו של ברוך מרזל – אך בדרך של הפגנת והפעלת "כח ללא אלימות".

מה היה קורא לו נערי הסמטאות היו פוגשים את צוֹעדי הימין של ברוך מרזל אם זר פרחים לכל צועד ולכל זר מחובר מכתב קצר המוקיע את הגזענות המופגנת ומאידך מתגאה בזכויות של תושבי העיר בארץ מולדתם וארץ אביהם? נו, טוב, זה כבר יותר מדי לבקש מנערים (יהודים או ערבים) באווירה המיליטנטית של מדינתנו. אבנים מהווים "נשק חם" היכול לגרום לחבלות קשות ואף למוות. נגדם המשטרה רואה צורך להשתמש בגז מדמיע וזרנוקי מים. אם כך, מה היה קורא לו היו 200 בני נוער ואחרים מתושבי העיר ופעילים יהודיים כובלים עצמם אחד לשני בשרשראות, שוכבים כך על כביש הכניסה וחוסמים לזמן ארוך את כניסתם של הצועדים על ידי "התנגדות פסיבית" למאמצי המשטרה לפנותם? וסביבם יעמדו גם פעילי שלום עכשיו ומרצ וחברי קיבוצים המושיטים פרחים לשוטרים העושים את מלאכתם? מה היה קורה? גז מדמיע נגד פרחים והתנגדות פסיבית!!??...............אך להגיע לתסריט כזה יש צורך בשיתוף פעולה עם נערי הסמטאות והשבאב, בהסברה, באימונים ובאמונה. הדרך ארוכה היא ורבה.