פתיחה מחודשת של בלוג - 1.7.2010

לאורך מספר שנים אני נוהג לשלוח דרך דוא"ל (אי-מייל) דיווחים ומחשבות לרשימה ארוכה של חברים ומכרים. כבר זמן מה מפצירים בי אחדים מחברי להעביר את כל מכתבי העבר לבלוג אישי. עבורי זה מרגיש מוזר במקצת והרבה פחות אישי מאשר מכתב בדוא"ל, אך לאחרונה נכנעתי כניסיון לראות איך ארגיש עם זה והאם אוכל להחזיק מעמד בזה.
לבלוג זה אני מעביר (לאט, לאט) דברים שנשלחו בעברית (אין הרבה), כולל אחדים מהדברים שכתבתי אך לעולם לא שלחתי.


רוב מכתבַי היו (וכנראה יהיו) באנגלית והגיעו לרוב אל קוראֵי אנגלית בחו"ל.
אותם כללתי בבלוג נפרד:
http://aaronsharif.blogspot.com/



יום רביעי, 28 בינואר 2009

אין לו כל רצון להיפגש

לחברַי ולכל מי שעדיין מתעניין בהשלכות המלחמה בעזה:

בשבוע שעבר הייתי אמור להגיע לפגישה בין יהודים וערבים מאיזור הגליל המערבי. אנחנו קבוצה אקראית של יהודים מהאזור יחד עם קבוצת אמנים ערביים מעמותת איבדאע המבוססת בכפר יסיף. הקבוצה התארגנה ברצון לייזום תוכניות החודרות למגזרים שונים בקהילות שלנו בניסיון לטפח היכרות והבנה בין יהודים וערבים בגליל.

פגישה קודמת התקיימה לפני כחודש וחצי. בינתיים, 1200 חללים הובאו לקבורה בעזה. נאלצנו לדחות את המפגש של שבוע שעבר לאחר שרוב המשתתפים הערבים הודיעו שלא יבואו בעקבות המלחמה בעזה. כתחליף כונסה קבוצה קטנה של צוות מוביל. 8 מאיתנו, ערבים ויהודים, נפגשנו בגלריה של עמותת איבדאע בכפר יסיף לדון בדרכים להתגבר על אירועי התקופה ולהמשיך בפעילות.

אחד מבאי המפגש היה אמן צעיר אשר הגיע על מנת לייצג את כל אלו אשר נמנעו מלבוא. כאשר הוא נולד הייתה תקוות אביו לחיי שלום ושלווה עם שכניו היהודים החדשים )יחסית( בגליל. לכן קרא לבנו בשם סאלם.

סאלם דיבר במפגש, ואני כאן אנסה להביא בפניכם מזיכרוני את תעתיק דבריו. אבקש כאן את סליחתו של סאלם במידה וזיכרוני או הבנתי אינם תואמים במדויק את כוונתו. נכון, אני ואחרים לא הסכמנו עם מסקנותיו, וניהלנו שיח ודברים עמו, אך חשוב ביותר להקשיב לדבריו, להבין את רחשי לבו, ולהבין את השלכותיהם. תוצאות המלחמה בעזה הן לא רק לגבי תקופת רגיעה מסוימת מהקסאמים, ולא רק לגבי תהודת המדיה העולמי. תוצאות המלחמה גם משליכות רגשות קשים על שכנינו, אזרחי ישראל הערבים.

הנה ניסיון זכרוני להעלות בכתב את דבריו של סאלם:

"כעת אין בי כל רצון להיפגש עמכם ועם חבריכם היהודים. זה עתה הרג העם שלכם כל כך הרבה גברים, נשים וטף מאחַי הפלסטינים הערבים. אני וחברַי עדיין מלקקים את הפצעים שלנו, את הכעס, את הייאוש. הגעתי הערב נגד רצוני אך ורק לאמר לכם דברים אלו ועל מנת שלא תהיו תחת האשליה שעדיין קיימת אפשרות לקשר ודו-שיח בינינו.

היהודים מגיעים הנה למפגשים על מנת לייצור מראית עין של דו-קיום בינינו. אינני מחפש חברים.
אני מחפש שוויון. אני מחפש דרך ליַדֵעַ אתכם שזו הארץ שלי, של אבי, של סבי ושל סב סבי. אתם הפכתם אותי לאזרח ממדרגה נכותה בתוך הארץ שלי, הארץ שנישלתם אותה ממני.

למרות שאני יודע שאין באפשרותי לגלגל את ההיסטוריה אחורה, אני זועם על אי-יכולתכם להכיר גם בהיסטוריה שלי בארץ. בתוך ומחוץ לכותלי בית הספר למדתי את ההיסטוריה שלכם ואת הסבל שלכם לאורך הדורות. ביקרתי את שרידי מחנות ההשמדה באירופה. למדתי את התנ"ך והספרות שלכם. אבל אתם…..אתם מפנים עורף ונותרים עיוורים ל"נקבא" שלנו, לאסון אשר פקד אותנו כאשר האדמה הזו נקרעה מקרבינו. אתם מתגוררים ביישובים הפרושים על חורבות הכפרים שלנו, והדבר נעלם מעיניכם. מערכת החינוך לא מלמדת את ההיסטוריה שלנו במקום. אתם מתמרמרים על כל אזכור של מה שאבד לנו. אתם מתרעמים על כל אזכור של זכותנו בארץ שלנו.

בעיניכם אני תת-אנוש. 13 ערבים ישראלים נורו ונהרגו על ידי המשטרה בזמן המחאות של אוקטובר 2000. נכון, המחאה לא הייתה שקטה. היא הייתה תולדה של מאגר כעס ותסכול מהגישות התת-אנושיות כלפינו בארץ שלנו. התפרעות אלימה על ידי פושעים מתיישבים יהודים בשטחים הכבושים לא הביאה לשימוש בנשק חם והריגת יהודים. אך במחאה שלנו יריתם והרגתם 13 מאיתנו. עם יחס דומה לזה, לא ראיתם בעיה בהריגת מאות רבים של גברים ונשים וילדים חפים מפשע תוך כדי המלחמה נגד החמאס. לא הייתם עושים כדבר הזה בבתים שהפצצתם והרסתם לוּ היו אלו יהודים הגרים בתוכם.

אני אמן, ויחד עם אמנים נוספים בקבוצה שלנו אמשיך להשתתף בתערוכות הכוללות גם אמנים יהודים. אך אני ורוב חברַי בקבוצה אינם יכולים לספק את הצורך שלכם להראות איך אנחנו חיים בדו-קיום כאשר אנחנו מייללים וכואבים אובדן כה רב של חיי אדם וממשיכים לסבול מסטטוס מפלה בתוך הארץ שלנו."
זהו. אלו היו דבריו כפי שזכרתי. בדיבורו יכולנו לחוש את הרגש העמוק והאמיתי מעל ומעבר יכולתי להעתיקו למילה הכתובה. הדו-שיח שלנו עם סאלם עוד נמשך ולדעתי מצאנו עדיין מסד מספיק רחב לעבודה משותפת עם סאלם וחבריו, אך הן הוא והן אנחנו מודעים למשימה הקשה העומדת בפנינו, ואשר נעשתה עכשיו קשה כפליים ויותר מסובכת.

בתקווה לעתיד של הקשבה והבנה,
אהרון שריף
קיבוץ גשר הזיו